קשה לי לכתוב רשימה זו, כשעלי להתמודד עם תופעה העומדת בסתירה מוחלטת לתכלית בואו של אברהם אבינו לארץ כנען. בפרשת השבוע, אותה נקרא בשבת, פרשת "לך לך" בפרק י"ב פסוק ג', מובהר לנו, שאברהם אבינו מגיע לכנען כדי ש"נִתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה".
סתימת בורות מים, סתימת תשתית קיומית, לתושבים בדואים החיים ללא כל קשר אחר לנתיב מים לצרכי קיומם סותר את ערכי הייעוד שנאמר לאברהם - ו"נִתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה".
אוהבי הארץ הזו - ארץ ישראל - חייבים בכל נפשם לזעוק, לא רק שאינה מתקיימת הברכה, אלא מידה רבה של אטימות לב באה לידי ביטוי בהחלטה לסתום בורות מים של רועי צאן בהרי יהודה. אות קלון לנו כחברה, כשאיננו נזעקים ומונעים פשע סתימת בורות המים. במסורת התרבותית המפוארת שלנו שרים שירי הלל לחוצבי בורות מים - "... וַיַּחֲצוֹב בּוֹרוֹת רַבִּים, כִּי מִקְנֶה רַב הָיָה לוֹ..." (דברי הימים ב', פר' כ"ו, פס' י').
שירת ההלל לעוזיהו מלך יהודה חוצב בורות המים בספר דברי הימים ב' פרק כ"ו פסוק י' ניצבת מבוישת ונכלמת, כשהיא עדה היום למציאות של אטימת בורות חצובים בהר, בורות המהווים מקורות חיים ראשוניים לתושבים החיים בהרי יהודה ובמיוחד לרועי הצאן.
קשה להשלים עם העובדה, שחיילי צבא המיועד להגנה ביצעו הוראת רשויות ממשל ואטמו אחד עשר בורות מים. באזור עני במים, בורות מים הם מקור חיים לאדם ולצאן בהרי יהודה, אך למרבה הצער, חיילי צה"ל ביצעו פקודה אטומת לב, כשאטמו בורות מים של רועי צאן פלשתינים, חלקם משמשים אותם כבר למעלה ממאה שנים.
מכות אנושות
החומש שלי חש מושפל עת שר את השירה הנפלאה בספר במדבר פרק כ"א, פסוקים י"ז-י"ח - "אַז יָשִׁיר יִשְׁרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת עָלִי בְּאֵר עָנוּ לָה. בְּאֵר חֲפָרוּהָ, שָׁרִים כָּרוּהָ... וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה". מול שירת ההלל בחומש שלנו לכורי בורות המים ולמתנה היפה של המדבר לרועי הצאן, באותו גב הר ושיפוליו, אנו עדים היום לפגיעה קשה בנכסי התרבות שלנו, כשהטרקטורים בהוראת שלטונות צה"ל עלו ופשטו על בורות המים. קשה להשלים עם הפקודה לנתצם עד עפר.
שירת "עלי בְּאֵר" בספר במדבר דָּמְעָה כאשר בור אחד בשיפולי רכס מדברי מתוך אחד עשר הבורות, שהכיל עשרים אלף קוב מים, שהוזרמו אליו בתעלות מדבריות, נופץ כליל על-ידי הטרקטורים, והמים היקרים לאדם ולצאן נשפכו ברחבי מדבר יהודה. עמל ויזע של עשרות שנים בחפירת התעלות המדבריות ירד לטמיון באבחת רגע של החלטה זדונית ובאבחת רגע של פעולת טרקטור שסתם את הבור. הכיבוש במלוא כיעורו מכה מכות אנושות עמל ויזע של עשרות שנים לתכלית אחת לתת מים וחיים לאדם ולצאן בהרי יהודה.
יש לי הרבה מלים טובות לארגוני זכויות האדם, שמספקים מים במכליות לאזור הנפגע. לצערי, הפתרון הזה הוא מזערי. הרצון הטוב של ארגוני זכויות האדם ראוי לכל הערכה, אך יש לומר באומץ לב, שזה פתרון ננסי למצוקה הקשה אליה נקלעו אלפי פלשתינים, עובדי אדמה ורועי צאן, החיים על גב ההר ובשיפוליו.
לצערי, חווינו מראה מכוער דווקא בשבוע של פרשת נח, פרשה רוויית מים, כשקצין בצה"ל בדרגת רב סרן דחף בגסות אדם בן שבעים, שרצה רק להביא מים לתושבים בדרום הר חברון המנותקים ממים ומחשמל. למחזה המביש התלוותה התנהגות מחפירה של חיילים בפיקודו של הקצין, שפנו בעברית מובסת ומכוערת למתנדבים הרבים, שבאו אך ורק כדי להביא מים לתושבים בדרום הר חברון.
מי שהחליט על אטימת בורות המים בהרי יהודה והתנכל פיזית ובמלל בוטה וגס רוח למתנדבים, שהביאו מים לתושבים הבדואים, לא קרא את ספר בראשית פרק כ"ו, פסוק כ"ה. הוא לא קרא על יצחק אבינו, שבאותו אזור, דבר ראשון אחרי שהקים את אוהלו בנה מזבח לאלוהיו וחפר בור מים לאדם ולצאן. בהמשך הפרק כאשר הוא מדרים, אנחנו קוראים על העמל והיזע של יצחק ועבדיו בחפירת בורות - בארות מים - שבעה בורות עד שהגיעו למנוחה ולנחלה. והמקום הזה מונצח עד היום בשם באר שבע.
המנהל האזרחי בשטחים לא עוצר את גל הבנייה הלא חוקית בשטחים - בעלי, בעפרה ובברוכין - וגם אינו הורס בתים, שנבנו על קרקע פרטית של פלשתינים כמו בעמונה או בגבעת אסף. אותו מנהל אזרחי אינו עוצר באדום, וסותם בורות מים של פלשתינים. לאותם סותמי בארות מים חיים בגב הר יהודה ובשיפוליו המדבריים כיוון משורר תהילים בפרק נ"ה 24 - "...תּוֹרִידָם לִבְאֵר (לבור) שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה...".
