לפני שבועיים קראנו את פרשת בראשית, בה התבשרנו כי "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אוֹתָם". אך השוויון עלה על שרטון של האשמות הדדיות בסיפור האכילה מעץ הדעת. הפרשה, הפותחת את הקריאה בתורה, הפגישה אותנו גם עם יהירות של גבר, המבקש לכבוש את לב נשים באמירה כואבת, באמירה מדממת, שנועדה להבליט את עוצמת כוחו - "עַדָּה וְצִילָה שְׁמָעַן קוֹלִי, נְשֵׁי לֶמֶך הַאֲזֵנָה אִמְרָתִי, כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד - לְחַבּוּרָתִי" (בראשית פרק ד' פסוק כ"ג).
כאב ואהבה שלובים בספרות המקראית והאחד אינו מרפה מהשני. כשלמרבה הצער, נראה שהכאב עוטף את האהבה בייסורים קשים, לעתים קשים מנשוא. ולנו הקוראים נותר רק לקבל אהבה כואבת ומתייסרת בספר התנ"ך, ספר שכה אהוב עלינו.
הצהרה משמעותית בתנ"ך בנושא האהבה וחיי אישות מופיעה בספר בראשית פרק ב', פסוק כ"ד, בו נדרש כל בן "לַעֲזוֹב אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ", וזאת כדי ש"יהיו לְבָשָׁר אֶחָד". להצהרה זו ממתינה הצהרה סותרת וכואבת בפרק הבא. ההצהרה הראשונה ניתנה טרם גילו בני הזוג את להט האהבה. רק לאחר הגירוש אדם יָדַע מינית את חווה, כשהם חוו חוויה רגשית של מגע בין המינים, או ליתר דיוק הם נענשו, כי העזו לתת ביטוי לכמיהה טבעית וגם לחוות אהבה שיש בה ביטוי מיני.
שיר השירים פורם את כל הכבלים ומתאר את החדווה שבכמיהה האינטימית, על הכאב ועל ההתייסרות הטמונים בה - "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהַּ..." (שיר השירים, פרק ח', פסוק ז').
כל סיפור מקראי הפורס בפני הקורא תמונת אהבה מיד האהבה מתכסה בקדרות של כאב. מיכל בת שאול מתוך אהבה לדוד יוצאת בגלוי נגד אביה, מסכנת את חייה ומצילה את אהוב לבה. "הפיצוי" לו היא זכתה במרוצת השנים היה מאוד קודר, הוא התבטא בהתאכזרות דוד כלפיה כולל
רצח ילדיה, שנמסרו בהוראת דוד לידי הגבעונים, שקטלו את חייהם.
געש התפרצות האהבה בין דוד לבת שבע הוא במחיר של כאב ושל רצח מי שהיה בעלה, מפקד בכיר בצבאו של דוד. אהבה של דוד ובת שבע מקבלת ממדים כואבים, כשבת שבע נאלצת לשאת בדממה את כאבה ולהשלים עם קיומה של נערה צעירה ויפה בשם אבישג, שבאה לפתור בעיות של צינה, שאחזו בדוד המזדקן וכך תופסת את מקומה של בת שבע.
במקום להציג לנו תמונת חיים של זקנה יפה, זקנה אוהבת המכבדת את הזולת, זקנה שכולה אומרת כבוד, אנחנו מקבלים תמונה כואבת, המשפילה את עלומי אבישג, שמפקירה עלומיה בזרועות גבר מזדקן, שהוא גם מלך בישראל, ומנגד אנו עדים למנות גדושות של כאב, השפלה ונבגדות של בת שבע, אם שלמה.
קשה לי לקבל את הערכה הרבה, שאנחנו מעניקים לדוד מלך ישראל במיוחד בשירה בציבור - "דוד מלך ישראל חי וקיים". זה האיש, שרמס את עלומיה היפים של אבישג רק כדי להעניק חום לגופו המזדקן. כל ביטוי אפולוגטי, שזה לא כלל יחסי מין, תורם להגברת ההסתייגות שיש לי מהדמות של דוד מלך בישראל, שקבר עלומים טהורים של אבישג, אשר קיבלה את התפקיד של מחממת גופו המזדקן.
אומנם הגמרא במסכת סנהדרין דף כ"ב ע"א "מרגיעה" אותנו, שהיו שלש עשרה ביאות של דוד לבת שבע ואף לא ביאה אחת לנערה אבישג, שנועדה רק לתכלית אחת ויחידה לחמם את גופו. אבל אי-אפשר ללכת שבי אחרי "הסיפור המרגיע", סיפור שנכתב מתוך מגמה אפולוגטית.
לפנינו סיפור אהבה שעלה על שרטון של שפיכות דמים בבית מלך בישראל. תחילתו כשדוד גרם לרצח אוריה. סופו הוראה מצמררת של שלמה, בנו של דוד מנשואיו לבת שבע, לרצוח את אֲדֹנִיָּהוּ, הבן הרביעי של דוד מנשואיו לחגית עת מָלַךְ בחברון.
הכאב לובש גם מחיר דמים קשה מנשוא לאחר מות דוד, כאשר אדניה הצעיר למעשה ביקש מתוך אהבה כנה לשאת את אבישג. משאלת אדניה לשאת את אבישג עלתה לו בחייו. שלמה בן דוד, בהשראת האם בת שבע, נתן פקודה לקטול את חייו של אדניה, שהוא למעשה אחיו.
אם נפנה מבט אל סיפורי האבות נספוג, למרבה הצער, גם שם אהבות דומעות ולא שמחות. יצחק מגלה אהבה רבה לרבקה, אך רבקה עומדת מאחורי המרמה שמסיתה את בנה לשקר לאבא עיוור. אותו בן, יעקוב, ששיקר לאביו, יצחק, בערוב ימיו "זכה" לכך, שבחייו בני יעקוב ישקרו לו יותר מדי פעמים. אם נתייחס לסיפור של שכם, נראה שהוא אהב את דינה בת יעקב. אבל אהבה זו הייתה מלווה בכאב וגרמה בסופו של דבר למותו. לכן היא גם הניעה את יעקב לקלל את שני בניו, שהיו מעורבים ברצח באומרו לכתובתם - "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם. בְּסוֹדָם אַל-תָּבוֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבוֹדִי, כִּי בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ..." (בראשית פרק מ"ט.)
מעמד עצוב לראות את שמשון, האוהב את דלילה, משלם מחיר כה כואב עבור אהבה פורצת גבולות. שמשון, שניתב את חייו בנתיב של אהבה חסרת מעצורים לאישה, בת פלשת, מעלה את חייו על נתיב של כאב, השפלה ומוות.
הייתה זו נגיעה קלה בסיפורי אהבה במקרא. רבים הם הסיפורים שקופחו כאן. למרבה הצער, גם לשלל הסיפורים, שלא הובאו כאן, מתלוית עין דומעת של הקורא וגם לב כואב מצער לנוכח ההתרחשויות אליהן הוא מתוודע בסיפורי המקרא.
