הדיעה הרווחת בקרב מבקרי הספרות היא שהספר הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים הוא יצירת המופת של ג'ימס ג'ויס "יוליסס" על זוגיות, המתאר בזרם התודעה את חיי גיבורי הרומן ביום אחד בדבלין בשנת 1904. הספר כל כך מורכב וקשה לקריאה שנדרשו לי פעמיים על-מנת להתחיל לרדת לעומקו ועד היום כנראה הבנתי רק אחוז מזערי משבע מאות העמודים שלו, למרות שאני שולט באנגלית. עם זאת הספר כנראה השפיע עלי בתת מודע, כי היצירה הספרותית הראשונה שלי, המחזה "נלי דורון", מתבססת אף היא על האודיסיאה, אך בכך נגמר הדימיון.
הזוגיות במאה העשרים תוארה בצורה שונה לחלוטין על-ידי הגאון אינגמר ברגמן ב-1973 ביצירת הקולנוע הטובה ביותר שראיתי "תמונות מחיי נישואין", שעליה כתבתי בהרחבה לאחרונה בהקשר לעיבוד המחודש ליצירת המופת שנעשה השנה בארצות הברית על-ידי חגי לוי שלנו, יצירה מעולה אף היא המעבירה את העלילה לימינו. אם יוליסס של ג'ויס הוא שיא התחכום והמורכבות, תמונות של ברגמן ושל לוי מתוחכמות אך פשוטות במקביל, כשבכל צפייה אתה מגלה עוד ועוד רבדים על מניעיהם הפסיכולוגים הכמוסים ביותר של גיבורי הסרט, והפשטות שבתחכום.
ומה היא יצירת מופת אם לא הפשטות שבתחכום - דוד של מיכלאנג'לו, מונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י, סעודת השייטים של רנואר. אויב העם של איבסן, כולם היו בני של ארתור מילר, הקמצן של מולייר. חיי אליקום של בנימין תמוז, מלחמת בני אור של משה שמיר, חופשת שחרור של יהושע סובול. ריגולטו של ורדי (להבדיל מוגנר), הפסטורלית של בטהובן (לעומת מאהלר), אוקלהומה (ההפך מפנטום האופרה). מי האיש החפץ חיים, על הדבש ועל העוקץ, ערב כחול עמוק. שירת ז'אק פרוור, שארל אזנבור, בוב דילן. יצירות מופת מורכבות ופשוטות כאחת.
כי על אותן בעיות של זוגיות, ואפילו המיניות שבזוגיות (יוליסס נחשב בזמנו לספר פורנוגרפי), ניתן לכתוב בתחכום מירבי כג'ויס, בפשטות מורכבת כאינגמר ברגמן ובצורה מוחשית כחגי לוי, וסתם בפשטות כז'אק פרבר. לא צריך 700 עמודים עמוסים לעייפה, 5-6 פרקים של סידרה, מספיק שיר של 6 שורות של ז'אק פרוור (תפוז על השולחן/שמלתך על השטיח/ואת במיטתי/דורון מתוק נוכחי/לילה קריר/חמימות של חיי). ושירת זוגיות פשוטה עוד יותר של צבי אביאל (ללמוד על פה תוי פניך/שנן היטב קמטי צחוקך/לבל יאבדו בבוא היום). פשטות מופתית...
אני תוהה איך זה לא הצלחתי לתרגם את הראיה המופשטת שלי שכה היטיבה עימדי בעולם העסקים, אל פשטות מורכבת ביצירה שלי, ומשנה לשנה היצירות שלי ארוכות ומסובכות יותר עד שהגיעו לשיא כמותי אם לא איכותי בספר ובמחזה האחרונים שלי השנה. הספר נראה לי עמוס מדי ולכן ניסיתי למצות את הליבה שלו במחזה קצר, שתפח למחזה עם 36 גיבורים ותוכנית אמנותית המשתרעת על פני יום שלם. הציעו לי להעביר את המסרים שלי במקום במסות ארוכות בפוסטים קצרים ואפילו בטוויטר, ושברתי שיאים עם שרשרות ציוצים של עשרות חלקים.
אפילו בהבנת הנקרא ייחסתי תילי תילים של פרשנויות מדוע חגי לוי קורא למאהב בשם "פולי", עם זרם התודעה לפולי מהגשש, השיר מה'הוא'עושה'לה ומה לא, עד שבפרק האחרון ירד לי האסימון (לא זה של מספרת סימון) והבנתי שפולי הוא בסך-הכל הזכר של פולה, שהיה שם המאהבת הנעלמה אצל ברגמן. אלא שחגי לוי מנסה להתחכם ומראה לנו את פולי, אך במקום מאהב ישראלי מסוקס מגלם את פולי שטיסל הצעיר, הלא הוא מיכאל אלוני שלנו. איזה פספוס בליהוק של היפוך יוצרות - כשאלוני המיוסר יהיה הבעל ואוסקר איזאק הגברי יהיה פולי.
אבל זו טעות מינורית שכן העיבוד של חגי לוי הוא יצירת מופת בפני עצמה, עם ג'סיקה צ'סטין יחידה בדורה, מחזה קלאסי של חמש מערכות/פרקים, עם אחדות המקום, העלילה והזמן, או כמעט. בצעד מבריק מחזיר חגי לוי את הזוג לדירה שבה הכל מתרחש בארבעת הפרקים הראשונים למרות שהם התגרשו ועזבו, כך שנשמרת אחדות המקום. אחדות העלילה מובנית, האהבה המתוסבכת של הגיבורים הטרגיים, ואפילו אחדות הזמן אפשרית - לא יום אחד כמו אצל רסין, אבל רצף של תמונות ששזורות זו בזו, כשהעצירות המינית נופלת אחרי שנעלמת מחויבות הנישואים.
כי מעל לכל - תמונות מחיי נישואין הוא מחזה מוסר שמקדש את מסגרת הנישואין, הבית, הילדים, הידידות, האינטימיות, הפירגון ההדדי. להבדיל ממגמות מודרניות הרואות בסקס, ריגושים, וגיוון את חזות הכל. כי יש מחיר לגירושים - רדידות, ניכור, בדידות. בפרהיסטוריה בשנות השלושים והארבעים לא הראו סצנות מפורשות על סקס והגיבורים היו מתנשקים בפייד אאוט ואידך זיל גמור, בלי להתעכב מה נוזל ומי גומר. היום הקולנוע הרבה יותר בוטה, אך ברגמן ולוי מחזירים אותנו למוסר מקדמת דנא המקדש את הנישואים, עם מסר פשוט כבכל יצירת מופת!
