ליבי ליבי על איילת שקד שכולם עושים עליהום על המעידה הלשונית שלה באנגלית בכנס בישראל. מוצאים את הקורבן התורן, מגחכים אותו ומראים עד כמה חושף הפשלה של המנהיג חשוב לעומת הידוען המגוחך. פעם היו אלה תוכניות המצלמה הנסתרת, אחר כך עברו לבדיחות הגזעניות על כורדים ופולניות, כולם טיפשים, רק חושף החולשה הוא החכם. נראה אותו משתתף בכנס, לא באנגלית, אפילו בעברית, כותב ספר, נואם, מרצה, או מתראיין בשידור חי.
במיוחד אוהבים להתנפל על נשים מצליחות כאיילת שקד, מירי רגב, מרב מיכאלי, קולט אביטל, אורלי לוי אבקסיס, עומר ינקלביץ' ויפעת שאשא ביטון. מזדעזעים על גריסת תלונות אנונימיות אבל תורמים להנמכת נשות קריירה, ועוד רומזים שהאישה הצליחה כי היא הייתה הפילגש של, בזכות יופיה, אך חס וחלילה לא בזכות הכישורים שלה והישגיה. רק נשים לא "מאיימות" כמו מירב כהן וקארין אלהרר, לא עוברות תחת שבט הביקורת של "מחפשי" הנשים, ולעיתים גם הגברים.
רק אנשים קטנים מנסים להקטין אחרים. גם אם לעיתים הגיעו לעמדות בכירות האנשים הקטנים מרגישים בכל זאת מאוימים ומנסים להקטין אחרים. קוראים להן בשמות גנאי, צוחקים על האנגלית שלהן, אך גם של דוד לוי. ככל שהאחרים יהיו יותר קטנים כך יתרשמו יותר מגדולתם. למה כולם התנפלו על עמיר פרץ בתקרית המשקפת אבל איש לא כתב בזמנו מילה על כיפת ברזל? למה קולט אביטל תיזכר מעל דפי ההיסטוריה כ"מעלילה" על פרס הקדוש ולא בזכות הקריירה המפוארת שלה?
נשים, מזרחים, ערבים, עולים מרוסיה, תושבי פריפריה, מי שלא שייך לאליטות, צריכים להיזהר פי כמה מכל אחד אחר, כי יחפשו אותו, כמו שחיפשו בזמנו את היהודים והדביקו להם כל רעה חולה. אורלי לוי אבקסיס היא אות ומופת לבגידה אבל עריקי רפול מאותרגים כי זה מפריע לאג'נדה, כמו גם פרס, ומהצד השני של המפה הפוליטית איילת שקד ש"גנבה" את הקולות של הימין. חכמים על חלשים, על כורדים ופולניות, על זכריה ועל אולגה, כמו כלבים העטים על הפגר במשיסה.
