ממשל ביידן נקט בשנתו הראשונה שורת צעדים שביטלו החלטות של ממשל טראמפ בנושא הישראלי-פלשתיני. כך למשל, ארה"ב חזרה לממן סיוע לפלשתינים בסך 235 מיליון דולר לשנה זו, שמתוכם 150 מיליון דולר באמצעות אונרא. בעוד ממשל ביידן לא ביטל את הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, הוא התחייב לפתוח קונסוליה בירושלים שיעודה הוא ייצוג ארה"ב מול הרשות הפלשתינית.
גם אם צעדים אלה שנויים במחלקות משפטית ומדינית, טוב עשתה ממשלת ישראל שהעדיפה שלא להתעמת עם הממשל בנושא התרומה לאונרא (במאמר מוסגר, רצוי שסוכנות הפליטים תבוטל כאשר יקום מנגנון חליפי למימון הפעולות הלגיטימיות שבו היא עוסקת). סוגיית הקונסוליה מורכבת יותר מבחינה משפטית; רצוי שישראל תציע לארה"ב פתרונות יצירתיים לתיאום עם הפלשתינים, כגון פתיחת משרד לפיתוח כלכלי, משרד אינטרסים או מרכז אקדמאי-תרבותי.
שני נושאים נוספים הם החלטת המינהל האזרחי לאשר בניית 3,000 יחידות דיור נוספות בהתנחלויות ביהודה ושומרון (ו-1,300 לפלשתינים בשטח C), וצו שהוציא שר הביטחון בני גנץ ב-22 באוקטובר, אשר הכריז על שישה ארגונים פלשתינים, המשתייכים לחזית העממית, כארגוני טרור. מאז שהחלה ישראל לאשר התנחלויות ובנייה בהן בשטחים שנכבשו ב-1967, הקהילייה הבינלאומית ובתוכה ארה"ב חולקת על מדיניות זו. גם אם ממשלים אמריקנים פסקו משימוש במונח "בלתי חוקיות" בהתייחסם להתנחלויות, הם שוללים אותן.
דובר מחלקת המדינה אמר ב-26 באוקטובר, כי הרחבת ההתנחלויות "מזיקה לסיכוי להגיע לפתרון שתי המדינות", וכי ההכשרה בדיעבד של מאחזים "אינה קבילה" (בעיתונות הישראלית דווח גם על שיחה נרגזת בעניין זה בין שר החוץ, אנתוני בלינקן, לבין גנץ, אך שני הצדדים לא פרסמו הודעה רשמית על כך.) ממשלות ישראל רשאיות להתעלם מהשינויים הדמוגרפים והפוליטיים בארה"ב, כמו גם מאלה המתרחשים באירופה, ולהמשיך במדיניות ההתנחלות, אך הן שוגות בהנחה שארה"ב ומדינות אחרות ימשיכו לנקוט אותה אי-סלחנות פסיבית כלפיה.
מדיניות ישראל לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני מנוהלת שנים רבות כמו מדובר בנושא פנים-ישראלי בלבד, בעוד תשומת לב מועטה בהקשר זה מופנית לשינוים בזירה הבינלאומית ובמיוחד בזו האמריקנית. מכתב הנשיא ג'ורג' בוש הבן לראש הממשלה אריאל שרון מ-2004, שאפשר לפרשו כהסכמה להשארת גושי ההתנחלויות הסמוכים לקו הגבול של 1967, או תוכנית טראמפ שהותירה בריבונות ישראל כשליש משטח יהודה ושומרון במסגרת הסדר קבע, גרמו להבנה מוטעית בישראל לפיה זו מדיניות ארה"ב.
ספק רב אם ממשל אמריקני בראשות נשיא דמוקרטי ירצה או יוכל לחזור על משפטי מפתח, כפי שנוסחו במכתב בוש לשרון. על הנהגת ישראל לשלב במכלול שיקוליה את התמונה הרחבה יותר, הכוללת את הגדלת חלקן של קבוצות מיעוטים בארה"ב, המתאפיינות בהיכרות שטחית עם סוגיית הסכסוך אך גם במודעות גוברת לזכויות אדם ומיעוטים.
הוויכוח בקונגרס האמריקני לגבי אישור התקציב ל"כיפת ברזל" צריך להירשם כיריית אזהרה לישראל: לבית הנבחרים האמריקני נכנסו מחוקקים ומחוקקות הפועלים בעקביות נגד ישראל והם הצליחו, לראשונה בהיסטוריית היחסים בין המדינות, לעכב אישור סיוע ביטחוני לישראל (עיכוב שאמנם לא הממשל יזם אותו, כפי שקרה מספר פעמים בעבר). בחינה כזו הייתה יכולה לשנות את התוכן והעיתוי של ההחלטות בנושא הבנייה בהתנחלויות, או הגדרת ארגונים פלשתינים ארגוני טרור.
זאת ועוד: ראוי שממשלות ישראל יבצעו בחינה עמוקה יותר של השינויים המתרחשים בקהילה היהודית האמריקנית ובמיוחד בקרב הדור הצעיר בה. דור זה הולך ומתרחק מישראל מסיבות שונות, שמרכזית ביניהן היא אי-השלמה עם מדיניות ישראל בסוגיית הסכסוך עם הפלשתינים.
הממשלה הנוכחית בישראל נתפשת בעיני רבים בישראל, כמו גם במדינות רבות בעולם, כעדיפה על פני זו הקודמת. עם זאת, הנהגות ברחבי העולם מודעות לכך, שהרוב הלא-מוצק שיש לקואליציה בכנסת והרכבה המפלגתי אינם מאפשרים לה לאמץ מדיניות נועזת בנושא הישראלי-פלשתיני. להבנה זו מתלווה השלמה עם המצב בזירה הפלשתינית, המאופיין בפילוג הנמשך בין חמאס, השולט ברצועת עזה, לבין פתח, המוביל את הרשות הפלשתינית בגדה המערבית, ובנוסף דמדומי תקופת אבו מאזן מתפקידו כנשיא הרשות.
מציאות פוליטית זו מנמיכה ציפיות לפריצת דרך לקראת הסדר כולל של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך תהיה זו טעות להניח שהקהילה הבינלאומית משלימה עם סיפוח זוחל של שטחים ביהודה ושומרון. קהילה זו, ובפרט ארה"ב ואירופה, מצפה שישראל תימנע מנקיטת צעדים שיפגעו באפשרות לממש בעתיד את עיקרון שתי המדינות ותאפשר שיפור מיידי בכלכלה הפלשתינית. יוזמות בתחום הכלכלי שהציגה ממשלת ישראל מול רצועת עזה ויהודה ושומרון, זוכות לתגובות חיוביות ויוצרות מצע חיובי לדיאלוג עם הפלשתינים ועם ארה"ב, ובה בעת תואמות את האינטרס הישראלי – שיכוך מתח בשטחי יהודה ושומרון ועזה, לצד חיזוק היחסים עם מדינות ערב ומניעת חיכוך עם ארה"ב.
