א - החוף של אדֵלַייד

"החיים הם סרט, יא איבִּּני". חמותי מביטה בי ובנוף שנשקף מבעד לחלון חדר האוכל המפואר של המלון באדֵלַייד, לחוף האוקיינוס הדרומי, במבט שבע שנים ושבע ידע עמוק שצמח מתוך סבל של שנים רבות. כמו תמיד, החום קורן מתוך גופה, גם כשמבטה נעוץ בעניין ובסקרנות בנוף המשתרע לפניה. אני אוחז קלות בידה החמימה. אני מביט בה באהבה. כן, היא אימא של אשתי, אבל יש בינינו חיבור מעבר להקשר המשפחתי הצר והרשמי הזה. והחוכמה, כמה חוכמה יש בה, חוכמה שלא רק שלא דעכה אלא צברה עוד ועוד גוונים במהלך השנים. "אח, יא ראבִּי (אלוהים שלי), החיים הם סרט, כן, הם סרט". היא ממשיכה למלמל בעקשנות, מהנהנת בראשה וממתינה רגע קצר לפני שתהנהן שוב כאילו לה עצמה לקח זמן להשתכנע בכך. "אמא, החיים הם החיים והסרט הוא סרט". מודיעה לה אשתי בנחרצות. "הם לא סרט והם לא דומים לסרט". "יא בּינתי" פוטרת אותה חמותי בתנועת יד מבטלת. "מה את מבינה"? היא פוקחת עליה עיניים יודעות כל. רגעים ארוכים היא מביטה שותקת מבעד לחלון חדר האוכל המפואר בעיניים מלאות געגועים אל עבר צבעו הכחול העז של האוקיינוס שאדלייד גובלת בו. "עכשיו אתן לא יודעות את זה", היא מעבירה יד רכה ומלטפת על השערות הרכות של שתי נינותיה המתרפקות עליה באהבה. "אבל עוד תדעו, עוד תדעו, עוד תראו שהחיים הם סרט". ואמם מתרגמת להן באופן חלקי:" Life is a movie, that's what great-grandmother says, החיים הם סרט, זה מה שסבתא רבתא אומרת". "באמת"? הן קוראות בחדווה בבת אחת. חמותי צוחקת והן מצטרפות לצחוקה. הן מתנפלות עליה ומחבקות אותה בשמחה ובחום. הן מביטות בסבתא רבתא שלהן, שעשתה את המסע הארוך והמתיש מישראל לאוסטרליה בגיל מופלג, בשלוש טיסות, רק כדי לראותן, לגעת בהן, להריח אותן. שתיהן מתקשות להבין את המילים העבריות ובוודאי את המילים הערביות המועטות שהיא משבצת בתוכן. כילידות אוסטרליה הן רגילות יותר לדבר באנגלית וליתר דיוק באנגלית אוסטרלית. עברית היא עבורן משהו מלאכותי, משהו זר, משהו לא טבעי. אבל שפת האהבה אינה זקוקה למילים. הן מביטות בה בחיוך חם. והיא משיבה להן בחיוך חם. "ככה זה היה", היא נזכרת לפתע, לאחר שתיקה ארוכה. "מה היה ככה?" אני שואל. "ככה זה היה... זה, זה... הכחול, האור, הכל". הושיטה יד עורגת לעבר האוקיינוס האינסופי. "כשהייתי ילדה". הוסיפה. "אבל זה היה בבגדד". אני מחייך במבוכה, "יש שם נופים אחרים לגמרי", אני מסביר לה בעדינות, כמו לילדה קטנה. כאן זה אדֵלַייד, באוסטרליה, אני פורש את ידי כדי להמחיש. חמותי מניעה את ראשה בביטול ומניעה את גופה באיטיות, מזמרת בלחש שיר בערבית. "אתה מחפש היגיון"? נוזפת בי אשתי קלות, נוגעת בי בעדינות. אלה רגשות. מה אתה לא מבין? זה לא הנוף. אלה הרגשות שלה, הרגשות שמעורר בה הנוף. הוא כנראה מעלה בה כל מיני זכרונות ומחשבות. אני מהנהן באיטיות ומביט שוב אל עבר האוקיינוס האינסופי הכחול עמוק עד כדי סינוור. אני מביט שוב אל השמים הכחולים, הנקיים מרבב, אל השמש העומדת לשקוע ועדיין אינני מבין מה הקשר בינם לבין נופי בגדד הרחוקים של ילדותה. אבל בכל זאת אני ממשיך להנהן. אני מתעורר באבחה אחת ממחשבותיי כשהמראות העשירים והקולות הרועשים של שוק מחנה יהודה שבירושלים מחזירים אותי למציאות. למה דווקא כאן? אני תמה על עצמי שאני נזכר בכל זה דווקא בעיצומה של שוטטות מענגת בשוק הסוער והצועק הזה, שגווניו וקולותיו מציפים את כל חושי וממלאים אותם, מספקים אותם עד תום. אני הודף בנימוס את הצעותיו של רוכל המבקש למכור לי תפוחי עץ "חלומיים" במחיר "ברצפה". הוא פוטר אותי בתנועת יד מתריסה, כמעט גסה. אני מתעלם מגושי החלבה הטעימים למראה שמציע לי רוכל ממתקים, המנסה לשכנע אותי לטעום מהם. כן... דווקא כאן, בשוק, בשעת אחר צהריים נעימה של חורף ירושלמי שמתעלם מחַשְׁרַת העננים המתקבצת לה באופק.

ב - בתוך השוק

אני ממשיך בשיטוטי בסמטאות השוק, שמאז ילדותי היה לי מקור של עונג תמידי ובפרט מקום מפלט בשעותיי הקשות. מעולם לא שבעתי מהסמטאות מלאות הצבעים האלה, שאני לא רק סופג את מראם המשכר אל קרבי אלא אף שומע את קולם, כן... את קולם של הצבעים, כי שמתי לב שבאמת יש להם קול, לצבעים. מעולם לא שבעתי מהאנשים הממלאים את סימטאות השוק בחיפושיהם הבלתי נגמרים אחרי פירות, ירקות, תבלינים, נפגשים מידי פעם עם חבר, מכר, קרוב משפחה ומשוחחים עד שהם שוכחים לעתים את מטרת בואם לכאן. ואז אני רואה אותה. אני משפשף את עיניי. אני משפשף אותן עוד פעם... ושוב. "זו איננה טעות". אני אומר לעצמי במילים ללא קול. "זו באמת היא". חמותי. ועולים בי זכרונות רחוקים מחדר האוכל של המלון באדֵלַייד ומהנוף הנשקף ממנו, שהזכיר לה משום מה דברים מילדותה הרחוקה בבגדד. אני מזהה את פניה המיוחדות כל כך, דמויי הביצה, את תווי הפנים המוכרים לי כל כך והאהובים עלי כל כך. אני מזהה את עיניה המשלבות בתוכן רוך, אהבה וקשיחות מרומזת כאחד. "האם היא נועצת בי מבט ומנסה לומר לי משהו"? אני שואל את עצמי. צמרמורת עוברת בגופי. "אין סיכוי, לא יכול להיות". אני לוחץ בשתי ידי על רכותיי, אולי כדי לנסות לאפס את עצמי. "היא נפטרה כבר לפני שנים". היא מפנה אלי את גבה ופניה החמות והחכמות נבלעות לפתע בתוך נהר האדם העושה את דרכו בשוק. "עזוב את זה", אני מהרהר לעצמי בנחישות ולאחר מכן אומר זאת לעצמי בלחישה שאיננה משכנעת אותי. ובדיוק אז אני רואה אותה משוחחת בהתלהבות עם אישה צעירה. אני פוסע לעברה רק כדי לראות שנחיל של תיירים חוסם את קו הראיה שלי אליה... ואת דרכי. אני חוצה את הנחיל והודף במרפקי את אלה שמפריעים לי לעבור. קריאות של מחאה ניתכות לעברי, אבל לא אכפת לי. אני חוצה את נחיל התיירים, רק כדי לגלות שהיא נעלמה.

ג - הבית המסתורי

אני מנסה להעריך את הנתיב המשוער שאליו פנתה, אך ללא הצלחה. אני בוחר בסימטאות השוק באופן אקראי לחלוטין. באחת מהן נגלה לעיניי דוכן שלא ראיתי עד כה. אין בו איש. אני מחפש את בעל הדוכן אבל מאחר שאינני מוצא אותו, אני מעז ונכנס אל אחורי הדוכן, ומחפש. "מה אתה מחפש כאן, יא זבל"? רועם הקול מאחוריי. גבר כבן שישים, כנראה בעל הדוכן, מגיח מפינה שלא הייתי מודע לקיומה עד כה. הוא דוהר לעברי. "שום דבר". אני משיב, חושש שתכף אצטרך להימלט על נפשי, אבל בכל זאת אינני זז. "משהו נפל לי וחשבתי שהוא כאן, אבל הוא לא. סליחה". אני מנסה לשמור על קור רוח. בזעף הוא מחווה לעברי תנועה מגונה ומביט בי בחוסר אמון. "יאללה, לך כבר..." אני ממשיך בדרכי. אני יוצא אל השדרה הראשית של השוק. לפתע אני מגלה שהשמים התכסו לחלוטין בעננים, ההולכים ומתעבים, הולכים ונעשים אפורים יותר, מאיימים להמטיר גשם. אני מביט על סביבותיי. מתחיל להחשיך. קודם לא חשתי בקור אבל עכשיו הקור מוחש ביותר. כאילו מישהו החליט להקפיא בבת אחת את האוויר שמסביבי. אני עושה את דרכי אל מחוץ לשוק. אני חוצה את פסי הרכבת הקלה ומתחיל ללכת במורד הרחוב הנגלה לעיניי. ואז... ברק ועוד ברק ועוד ברק מסנוורים את עיניי. העננים האפורים הכבדים מתממשים לגשם. הגשם הופך במהירות למבול. המבול מציף את הרחובות והם מתרוקנים. מאוחר מידי אני שם לב שכל מה שמכסה את חלקו העליון של גופי הוא סוודר קל בלבד. אני רץ, רץ, רץ במורד הרחוב שמולי, רץ כדי לחפש מחסה, משהו שרק יגן עלי מפני הגשם הניתך ללא רחם. למרבה הזוועה אינני מצליח למצוא. הבתים שמסביבי ישנים, חלקם מטים ליפול. תכף ימוטט אותם המבול הניתך. הכל הופך אצלי לרטוב...הסוודר, החולצה שמתחתיו, מכנסי הג'ינס, הסמרטפון שלי. במהירות הבזק מתרוקנים הרחובות מאדם, כאילו שואב ענק שאב אותם בבת אחת. אני מתפלל שהגשם יחדל או לפחות ייחלש אבל ההפך קורה - הגשם מתחזק. הוא מכה בפני, הוא נספג בשערי ושערי נוטף גשם. הגשם נספג עוד ועוד בסוודר הקל שאני לובש, שהפך עכשיו לסחבה רטובה שאין בה מקום להכיל עוד מים. אני מרגיש את הקור העז מחלחל אל תוך גופי, אל תוך עצמותיי. שוב ברק... ולאחריו הגשם מתחזק עוד יותר. אני מביט בשמים ומתפלל אליהם שיפסיקו כבר להמטיר את הגשם. כמו במטה קסם נפתחת לפתע דלת שלא שמתי לב לקיומה באחת החצרות הקטנות הצמודה לבית קטן. אור חלוש בוקע מחלון הבית. "האם מישהו מציל אותי"? התאורה ברחוב שבו אני דוהר, רטוב עד לשד עצמותיי, חלשה, כמעט ואיננה קיימת. לכן אינני רואה את תווי פניה של האישה הזקנה הפותחת את הדלת. קול זקן וצרוד מאחורי גבי מאיץ בי להיכנס אל חדר מואר חלוּשות שהאור הבוקע ממנו כאילו נאבק לבקוע. ידה הזקנה מושטת לעברי ומגישה לי מגבת ענקית ומחוספסת והקול שמאחוריה מצווה עליי להתנגב ולהחליף בגדים... "לַא תְחַ'אף (אל תפחד) הנה אביא לך בגדים, כבר אביא לך, כבר, אל תדאג יא איבּני". מזרז אותי הקול מאחורה. "הם בטח גדולים עליך, הם של בעלי אללא ירחמו (שאלוהים ירחם עליו), אבל זה אַחסַאן מין בָּלאשֹֹׁ (יותר טוב מכלום)", מרגיע אותי הקול הנשי הזקן. אני פונה אחורה ובאורו החלוש של החדר רואה עכשיו את הדמות הדואגת לרווחתי... ואני קופא... זאת היא. "שׁוּ סָאר (מה קרה)" היא אומרת. אני מסתכל בה שוב ושוב. זאת היא? כן, זאת היא", אני אומר לעצמי, "אותם קמטים, אותם תווי פנים, אותו טון דיבור, אותן מחוות". אבל מסתבר שהדמיון מתעתע. היא באמת דומה מאד, אבל זאת איננה היא. חמותי הייתה גבוהה יותר ולא כפופה. היא הייתה זקופה עד יומה האחרון. תווי הפנים של הזקנה הם כמעט אותם תווי פנים אבל לא בדיוק. והיא כהה יותר מחמותי. "אֵיש (מה)", היא אומרת במבוכה אחרי שתיקה ארוכה שהשתררה בינינו. "לא, שום דבר". "אז מה"? היא אומרת, מניחה את כף יד ימינה על לחיה הימנית, ממש כפי שנהגה לעשות חמותי. התנועה הזאת מבלבלת אותי ולרגע אני חושב לחזור בי, אולי זאת בכל זאת היא. "פשוט בלבלתי אותך עם חמותי". אני אומר לבסוף בכנות. חשבתי שאת חמותי". אני מוסיף. היא מהנהנת תוך חיוך קל וחם ששוב מזכיר לי את חמותי. "כן, זה קורה, זה קורה". לא נורא. "דברים כאלה קורים יא איבּני". "את... את פשוט כל כך דומה לה, דומה לה מאד", אני מְלַעְלֵעַ. היא מחייכת בהבנה. אני רואה על הקיר תמונות של רבנים וחכמים יהודיים זקנים, בעיקר כאלה שמוצאם מזרחי. בפינה ניצב לו קנקן קפה. אני מבחין לפתע גם בקמעות הפזורים על שולחן עגול קטן. "אתה שואל מה אלה, נכון"? היא אומרת, קוראת את מחשבותיי. אני מהנהן. "אלה" היא פורשת ידיים סביב סביב. "נו, זאת העבודה שלי, שֻעְ׳לִי". אני מפנה אליה מבט שואל. "אתה יודע, קוראת בקפה, מנחשת בשביל האנשים דברים שיהיו בעתיד, גם מרגיעה אותם קצת כשצריך... לפעמים. וגם... וגם נגד שדים, היא מצביעה על הקמעות ועל כל מיני אבקות שלא הבחנתי בהן קודם. ואז אני נזכר פתאום להודות לה על שהצילה אותי מהמבול. "עַפְוַואן (על לא דבר) יא איבּני" היא מסיטה הצידה יד קטנה, כאילו מבטלת את מה שעשתה למעני. "אבל תגיד לי, איזה משוגע הולך ככה עם סוודר דק בתוך מבול, אה"? "לא ידעתי שיהיה מבול" אני אומר. "אה, כן? לא ידעת"? היא אומרת בזלזול. "אתה מקשיב לִלאַחְ׳בַּאר, זאת אומרת לחדשות"? היא ממשיכה. "אם היית מקשיב היית יודע שיהיה". היא מביטה בי במבט נוזף, ואני נזכר במבטה הנוזף של חמותי. "את צודקת". אני אומר במבוכה. "המממ", היא מוציאה קול ממעמקי גרונה שמתרה בי שלא אנהג כך בעתיד. "מאיפה חמותך, היא שואלת. "היא עלתה לכאן מבגדד לפני הרבה שנים". פניה אורו. "בדיוק כמוני". היא ניגשת אלי, מושיטה בתנועה רחבה שתי זרועות ומחבקת אותי. לרגע אני חש שחמותי חזרה לחיים. היא מרפה מן החיבוק וחוזרת לעמוד מולי. "ומה איתה עכשיו"? היא שואלת לאחר שתיקה ארוכה, מניחה שוב את כף יד ימינה על לחיה הימנית. אינני מצליח לעצור את הדמעות. הן יורדות חרישית ומלחלחות את לחיי. "לא נורא על הדמעות יא איבּני, אל תדאג על הדמעות". היא פולטת כשהיא מבחינה בדמעות המתגלגלות על לחיי ללא שליטה. "לא נורא". היא מחזקת את דבריה ומהנהנת בחינניות. "זה רק אומר שאתה אוהב אותה". "אהבתי אותה" אני אומר בקושי... "בעצם גם עכשיו אני עדיין אוהב אותה". פניה מתכרכמות. "היא מתה". פוסקת הזקנה. אני מהנהן. פניה משתנות, מתמלאות בחמלה. החריצים הנוהרים לאורכן מעמיקים ואני מדמה לראות דמעה קטנה זולגת מעינה. "לא נורא" היא מוסיפה. "בטח שנורא", אני אומר בשקט. "אתה לא מבין". היא אומרת, "אתה לא מבין". ואז היא אומרת: "מה אתה עצוב יא איבּני? אין סיבה להיות עצוב, לא צריך להיות עצוב. "למה"? אני שואל. כי "החיים הם סרט, יא איבּני, החיים הם סרט".