כיצד החלה הטרגדיה של אדיפוס? לכאורה מהנבואה שיום יבוא והוא יהרוג את אביו, יתחתן עם אמו ויקים משפחה עם ילדים. נבואה שגרמה לו לעזוב את בית הוריו מלכי קורינתוס (שלא ידע שאימצו אותו), מחשש מהנבואה, וללכת לעיר תבי. בדרכו נתקל בקבוצה של חמישה אנשים שעלבו בו, התקוטט, והרג אותם. כשלא ידע שביניהם היה אביו מולידו, קאיוס מלך תבי. בכניסה לתבי ניצבה המפלצת, הספינקס, שחסמה את הכניסה לעיר, למי שלא יכלו לענות על שאלתה. כשאדיפוס הצליח לענות - סרה קללת הספינקס והעיר נושעה. כך הפך אדיפוס למנהיג נערץ, למלך, התחתן עם אלמנת אביו, ונולדו להם 4 ילדים. לאחר כמה שנים, קללת הספינקס לא פגה, והמגיפה שפשטה בעיר המיטה חללים ואיימה על הקיום. אז המלך מבקש מהנביא, האורקל תרזיאס פתרון. מסתבר שרצח חמשת האשים שביצע גרם למגיפה. אדיפוס נשבע שיימצא את הרוצח וינקום בו.
דן שפירא כאדיפוס המלך הוא שחקן השוחה בקלאסיקה היוונית כבר מתחילת לימודיו באוניברסיטת ת"א. וכך גם בהמשך. הוא מושלם בהופעתו ובהחצנת הביטחון שלו כמלך, כאשר בסצינות שלו עם אמו-אשתו המלכה יוקסטה (אנה סטפן הכובשת בנשיותה), הוא מפגין את התשוקה המינית ביניהם במלוא עוצמתה, המוקרנת במקביל גם על מסך וידאו ענק לשם הדגשה. יתרה מכך, בשיאה של ההצגה, כשהוא מממש את השבועה שלו על עצמו, ומנקר את שתי עיניו, כדי לא לראות את תוצאות חטאיו, הוא מוכיח עד כמה האמת שבו, כאדיפוס, והיכולת להודות במשגים שלו - היא מצרך נדיר שלא קיים בימינו ובמחוזותינו. לעומת זאת, בחירתו למלך מבלי שיעבור ועדת חקירה כפי שנהוג אצלנו, מה שעל כך אנו משלמים ביוקר היא ביקורת חריפה על נוהל המישטר שפשה בקרבנו. זו תרומתו של אבישי מילשטיין בבימויו ועיבודו של המחזה, שתורגם באופן נפלא וקולח בידי שמעון בוזגלו. העיבוד הפעם, גם אם סגנון ההצגה קלאסי, חף מכל עומס של עיצוב תנועה וקצב מוסיקלי המקובלים בתיאטרון בן ימינו, למרות שהברמן בצידי הבמה (בארי טווינסטרא) והמוזיקה שהוא משמיע ומתנועע לקיצבה, מחברים אותנו להיום. הרי המסקנה שההצגה מובילה אותנו אליה היא נוקבת מעין כמותה.
