במקום הכפר הרוסי היבשושי של המאה ה-19, מתרחשת העלילה שנטע איתי טיראן בימים אלה במלון בישוב קטן הנתון בסגר. הגיבורים הם אותם הגיבורים. הרופא, יובל סגל כאסטרוב, הוא בן דמותו של המחזאי.
דרור קרן הוא הדוד וניה, שירש מאחותו שנפטרה חלק מהמלון העלוב בו כולם בעוצר. השיממון שאופף את חייו, חוסר העבודה וחוסר המרץ לקדם את עצמו - זהים למחזה המקורי. ומכאן נובע השעמום שלו, חוסר התקווה לשינוי כל שהוא, כבכל מחזותיו של צ׳כוב. למזלו של דרור קרן, הסטנדפיסט והקומיקאי המוצלח, שעיצוב דמותו כאן מקבל אופי מלא הומור, כך שכשרונו לא בטל, והקהל זוכה לעניין במחזה. כך גם
יובל סגל כרופא הכפרי, חולה האהבה לאשתו הצעירה של מבקר התיאטרון והסופר אלכסנדר, שנידון לכלות את ימיו בכפר, מגיע תחת שרביט הבימוי של כפיר אזולאי הצעיר המחונן, לשיא בקריירה שלו. הוא כה מרשים, עד שהוא זוכה למירב תשומת לב הצופים ולמשקל יתר מהכתוב במקור. לביצוע דמות הסופר חולקים שני שחקנים:
אלי גורנשטיין המרשים ביותר בנוכחותו ובקולו שאין שני לו, ולחלופין - רמי ברוך (שברקורד שלו דמויות חשובות ביותר כמו בן-גוריון), עם יכולת בימתית מופלאה ומגוונת.
את דמות אשתו הצעירה ממלאה
אנסטסיה פיין, התואמת לדמות הסקסית, הנשית, שכולם חושקים בה, כמו וניה או הרופא. היא מסחררת את כולם, אך לא נוטעת תקווה בלב אף אחד, חרף סצינות אירוטיות שלה עם יובל סגל המושך והסקסי בעצמו, או בסצינה רומנטית שוברת לב עם דרור קרן. היא מודיעה חד וחלק - שהיא נשארת עם בעלה המבוגר ממנה בשנים רבות, כי היא מעריצה אותו וסוגדת לו מאז לימודיה. את בתו של הסופר והמבקר, סוניה, ממלאת בהמון חן וקסם אישי טבעיים
כינרת לימוני; ואת העובדת הוותיקה במלון הדל הריק בגלל המגיפה והסגר - ממלאות שתי דיוות לחלופין:
מרים זוהר, המדדה כמו הייתה בת מאה, כשלמעשה עוד יכולה להתנועע ולרקוד - כמו שעשתה בתום ההצגה, למחיאות הכף של הצופים. ולחלופין עימה, משחקת
הלנה ירלובה היפהפיה (תמיד מלכה וגיבורת המחזות), כאן כזקנה עם פאה ושפת גוף המבגרת אותה לבלי הכר, וזאת ביכולת מופלאה שרק היא יודעת לעשות. כך שכך או כך, לקהל מובטחת הצגה בביצוע מושלם של קאסט שבחר הבימאי, מבכירי הבימאים שיש לנו כיום, כפיר אזולאי.
עקב אכילס של ההפקה הוא עיצוב הבמה, הכה דל, עד שאין לשייך אותו לשום לוקיישן: האם זה הלובי של המלון? אם כך, מדוע יש בו רק כמה שולחנות וכסאות פשוטים? מדוע צריך לשוב ולאכול עוגה על הריצפה? ומדוע אביזר הבמה היחיד לכאורה הוא הווילון לרוחב כל הבמה, תחילה בחזיתה, ובהמשך בגב הבמה (מה שמזכיר את הווילון האדום שהיה אביזר הבמה היחיד בהצגת "גן הדובדבנים" בהבימה במאה שעברה). לעומת זאת יש להודות למעצב התנועה,
עמית זמיר הכה נפלא תמיד, שהתנועה שיצק על הבמה לא חדלה, ושלא כמו בהצגות קלאסיות בהן רק ניצבים ומדקלמים - הפעם הכל נע וזע, ומתנועע באופן המושך את העין, ומעניק קצב וטעם להתרחשויות.
לסיכום: גם דרמה בחדר אחד יכולה להקסים ולרתק - כשהשחקנים והיוצרים מעניקים להם זאת.