עיתונאות בכלל ועריכה בפרט הן במידה רבה עניין של שיקול דעת, גישות ויחסיות. למעט במקרי קיצון, אין פתרון בית ספר לשאלה מה צריך להופיע בכותרת הראשית. זה תלוי במגוון הידיעות המונחות לפני העורך, בנושאים אותם מדגיש אמצעי התקשורת, בקהל הצרכנים שלו ואפילו בטעם אישי. יש מקרים בהם ההתלבטות גדולה עוד יותר, משום שההשלכות עשויות להיות נרחבות ומשמעותיות הרבה מעבר לכותרת של השעה הקרובה. הנה דוגמה שאני מתחבט בה במשך שנים. עורך מקבל ידיעה ולפיה באישון לילה, על גבעת טרשים בשומרון, בנוכחות שלוש עיזים, ערכו שני צעירים "פולסא דנורא" לראש הממשלה. האם לפרסם אותה? מצד אחד, כבר היינו בסרט הזה וסופו היה טרגי. מצד שני, כולו שני צעירים ושלוש עיזים, אז למה לתת להם רמקול המגיע למאות אלפים? התשובה אולי תהיה קלה יותר אם המדובר בשני אישים שיש להם השפעה על סביבתם, או אם בטקס הזה השתתפו 100 איש. אך החיים לא תמיד קלים והתשובות לא תמיד חד-משמעיות. גרסת המאה ה-21 של ההתחבטות הזאת היא הרשתות החברתיות. כבר לא צריך להגיע מתנשפים לראש הגבעה השוממת; אפשר לעשות את זה בנחת מהכסא וגם ללגום קפה בו זמנית. אפילו כבר לא צריך באמת לקיים את הטקס; אפשר לספר שהוא נערך או להשתמש בסרטונים ישנים ולהציגם כחדשים. וזו גם לא התחבטות של עורך בודד בכלי תקשורת נקודתי; זו בעיה, ואף מגיפה, כלל-עולמית. כפי שנראה בשורות הבאות, המגיפה הזאת מפילה חללים – פשוטו כמשמעו – ויש דרכים לטפל בה; הבעיה היא האין-אונות של מחוקקים ושופטים.

הרשתות החברתיות הן הביצה העכורה ממנה עולי יתושי הקדחת בדמות תיאוריות קונספירציה הזויות ועלילות דם מופרכות. שם אפשר למצוא שהקורונה היא המצאה של חברות התרופות הגדולות שעושות ממנה מיליארדים, בשיתוף פעולה עם ממשלות המנצלות אותה כדי לפגוע בזכויות האזרח, וכמובן ביוזמת היהודים שהם אבי כל צרה ואסון הבאים לעולם. שם אפשר למצוא שדונלד טראמפ ניצח בצורה מוחצת בבחירות 2020, אך הניצחון נגזל ממנו בידי מפעילי מכונות ההצבעה שפעלו בשירותו של ג'ו ביידן ובעידודה הקולני של התקשורת השמאלנית. ואלו רק שתי דוגמאות בולטות. התוצאה של השקרים המופרעים הללו היא הרת אסון. מותר לשער שלפחות כמה מאות אלפי אנשים ברחבי העולם, ובמיוחד בארה"ב, מתו מן הקורונה משום שהרעל הזה חדר למוחותיהם ומנע מהם לעטות מסיכות, להיבדק ולהתחסן. אפשר לקבוע בוודאות שדמם של קורבנות 6 בינואר – ההרוגים, הפצועים ובמיוחד הדמוקרטיה האמריקנית – נמצא על ידיהם של מי שחוזרים ומעלים ללא הרף את הטענות הכוזבות הללו, ובראשם טראמפ עצמו. יש גם מצבים הפוכים, בהם דיכוי מוחלט של הרשתות החברתיות הוא-הוא המוביל לאובדן חיים. תארו לעצמכם שבקוריאה הצפונית היו רשתות והיה חופש ביטוי; המשטר לא היה מסוגל לטעון במשך שנתיים שאין בה אפילו מקרה אחד של קורונה וכך להוביל להתפרצות הקטלנית בה נאלץ להודות השבוע. כך ששוב חזרנו למצב מורכב המחייב איזונים עדינים.

לא מדובר רק בבעיה של ארה"ב בקצה האחד (יותר מדי חופש ביטוי) וקוריאה הצפונית בקצה השני (אפס חופש ביטוי). גם אנחנו איננו משוחררים מן הבעיה, וגם אצלנו המחיר עלול להיות כבד מנשוא. ושוב, נתמקד בקורונה ובפוליטיקה. לא ראיתי נתונים על התפוצה של הסתת קורונה בישראל ולא יצא לי להיתקל באנשים המפיצים אותה, כך שאני יכול רק לשער – לנוכח שיעור ההתחסנות הגבוה ודעיכת המגיפה – שהתופעה איננה נרחבת כמו במדינות אחרות. אך אין ספק שהיא קיימת; ראו את קבוצת פורעי החוק המטורללים המתייצבים מול ביתה של ד"ר שרון אלרעי-פרייס בניגוד לחוק, להוראות בתי המשפט ולהנחיות המשטרה. אני בטוח שהתופעה הזאת, שמערכת אכיפת החוק אינה מצליחה לעקור מן השורש, תגרום לכל הפחות למחשבה שנייה בקרב רופאים מוכשרים שיתבקשו בעתיד למלא תפקידים ציבוריים. וכך, לא רק שיישארו עכשיו בלתי מחוסנים הפוגעים בכולנו, אלא שגם יימנעו מאיתנו בעתיד שירותיהם של אנשי מקצוע טובים. בזירה הפוליטית זוהי מלחמת הכל בכל. פוליטיקאים משתמשים ברשתות, ובמיוחד בטוויטר, כדי להגיב מהרגע להרגע על אירועים – מבלי לחכות למלוא העובדות ובלא לעצור רגע ולחשוב מה משמעות דבריהם. אני יכול להעיד על כך מכלי ראשון בתחום עיסוקי – המשפט: תגובות על פסקי דין, במיוחד של בית המשפט העליון, מתפרסמות דקות בודדות אחרי פסקי הדין עצמם – זמן שמספיק אולי לעיין בשמות השופטים, בשמות הצדדים ובשורה התחתונה; לא בעובדות, לא בטענות, ודאי לא בהנמקות. כך מקבעים סיפר (נרטיב) התואם את הדעות הקודמות ואף המוקדמות, ללא כל קשר לעובדות – וחותרים תחת אמון הציבור במוסדות שבלעדיהם אין דמוקרטיה ואין זכויות אדם.

אם עסקינן במשפט ופוליטיקה, אי-אפשר בלי להתייחס למתחולל ברשתות החברתיות סביב משפט נתניהו. שורש הרע הוא הדעות המקוטבות על האיש: לחסידיו הוא המשיח, למתנגדיו הוא השטן. לראשונים לא ישנה אם יוכח שהוא מרגל אירני, לאחרונים לא ישנה אם הוא יביא שלום עולמי. השיח, אם בכלל ניתן להשתמש במילה זו, בנוגע למשפטו מתנהל על-פי אותם קווים: או שהוא קורבן לתפירת תיקים ולמשפט דרייפוס מודרני, או שהוא מושחת חסר תקנה שדינו מאסר עולם. מבחינת שני הצדדים, אין בכלל צורך במשפט ולעובדות אין שום חשיבות. הדברים הללו מושמעים בידי עשרות ומאות ברחבי הרשתות החברתיות. הדבר בולט במיוחד מצד תועמלנים למענו של נתניהו, כולל כאלו המפיצים את דבריהם, במסווה עיתונאי, ללא הרף בציוצים בשידור חי מתוך אולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים (ויצוין, כי הכוונה איננה לעו"ד כנרת בראשי ולדיווחיה על ההליך). הם יוצרים לעצמם שם של היחידים שמדווחים על ההליך במלואו, בניגוד לתקשורת המוטה – בעוד שבדיוק ההפך הוא הנכון. הציוצים שלהם נכתבים בכיוון אחד ויחיד, תוך התעלמות מכוונת ומתמדת מכל מה שאינו מתאים לקו אותו קבעו מראש. לשיטתם, עדי התביעה משקרים בכל מילה נגד נתניהו, ואומרים אמת כאשר דבריהם משרתים את ההגנה. פעמים רבות הם מעלים טענות מגוחכות, המנותקות מן המציאות והסותרות זו את זו. על פניו, הם חורגים מהחוק – במישור העובדתי אם לא במישור המשפטי – החל מסוביודיצה (כן, זה קיים בחוק העונשין) דרך העלבת עובדי ציבור וכלה בהטרדת עדים. כמעט כל דיווח שלהם הוא לשון הרע גסה נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת – התביעה, עדיה, העיתונאים. השבוע היה גם סוג מרומז של איום על השופטים. הדברים מכוונים לאוזניו של אספסוף מוסת, אשר התנהגותו כבר הוליכה לצורך להצמיד מאבטח למשנה לפרקליט המדינה, ליאת בן-ארי, והגיעה לכדי אלימות פיזית נגד עיתונאים אחרי אחד הדיונים בתיק. הם צומחים על קרקע פורייה אשר במשך שנים דושנה בהסתה נגד מערכת אכיפת החוק, כולל בידי נאשם מספר 1, דובריו ומלחכי פנכתו. יש לכל הפחות מקום לתהייה בנוגע למקורות המימון של המסיתים הללו, שיש בהם מי שמתיימרים להיות עיתונאים – אך בעינַי הם עיתונאים כמו שאני בלרינה. וכל זה מתרחש יום-יום, בין אם יש דיון בתיק ובין אם אין, וכמובן בין אם יש בסיס עובדתי ובין אם אין.

מפחידה במיוחד העובדה, שהן בארץ והן בחו"ל נעשה ברשתות החברתיות שימוש בשיטות אשר נוצרו ונוצלו בימים אפלים של ההיסטוריה האנושית. אני לא יודע עד כמה אותם שקרנים, מסיתים ופסיכופטים מכירים את ההיסטוריה; סביר להניח שבמידה מצומצמת מאוד, אם בכלל. הם כן ניחנו באותם אינסטינקטים שפלים של מי ששכללו את השיטות הללו והוליכו מיליונים לחורבן ולאבדון. למעשה, הקו המנחה הוא פשוט מאוד: זהה אויב, הפוך אותו לדמות שטנית, הבטח שבידיך נמצא הפתרון, הכנס הכל לכמה ססמאות פשוטות וחזור על הדברים ללא הרף. יש לזה הרבה שיטות ויישומים, אבל בהם נעסוק אי"ה במועד אחר. השימוש הנוכחי בתפיסה הזאת חוצה גבולות ואידיאולוגיות. זה מה שעושה ולדימיר פוטין במלחמה באוקראינה: ולדימיר זלנסקי מסכן את רוסיה, הוא ניאו-נאצי, צריך להדיח אותו, רוסיה מגנה על עצמה במבצע צבאי מיוחד, ואת זה שומעים הרוסים כל יום וכל היום. זה מה שעושה דונלד טראמפ סביב הבחירות: ג'ו ביידן גנב את הבחירות, הוא אינו לגיטימי, צריך להפיל אותו, הרפובליקנים חושפים את האמת, ועל זה טראמפ וחסידיו חוזרים באדיקות. למרבה החלחלה, השיטות הללו חדרו גם אלינו – הן סביב הקורונה, הן בזירה הפוליטית והן בנושא משפט נתניהו. אצל המסיתים עליהם דיברתי בפסקה הקודמת יש אויב בדמות התובעים ועיתונאים, הללו מוצגים כתופרי תיקים ומחוללי "הפיכה שלטונית", המסיתים מבטיחים שהם יחשפו את האמת, מדביקים כינויי גנאי בוטים ל"אויב" ומפיצים את הרעל הזה 24/7. אחד לאחד אותו קו פעולה.

כל אלו מתנקזים לשאלה הנכבדה של חופש הביטוי. בהקשר זה יפים הדברים שכתב ב-1919 שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, אוליבר ונדל הולמס: "ההגנה המחמירה ביותר על חופש הביטוי לא תגן על אדם שצועק צעקת 'אש!' כוזבת בתיאטרון וגורם לבהלה". מבחינה משפטית העיקרון הזה עבר אי-אלו שינויים, אך דומני שמבחינה יסודית אין נכון ממנו: לא כל דבר מוגן בחופש הביטוי, ודאי שלא גרימת נזק במזיד לאחר. אין אף זכות מוחלטת, והכל הוא משימה של איזון בין זכויות. מסעי הסתה ושטנה המתנהלים ברשתות החברתיות הם סכנה ברורה ומיידית לחיי אדם. זה יכול להיות הרוצח הגזען בעיר באפלו, זה יכול להיות מתנגד חיסונים, זה יכול להיות מסית נגד ראש ממשלה, זה יכול להיות שקרן נגד רשויות המשפט. אי-אפשר להמשיך להתנהל כאילו שאנחנו בעידן הביטוי של עיתונות כתובה בלבד, כאילו שניתן למצוא ולהעניש את העומדים מאחורי אמירות כאלה. אנחנו בעולם אחר לגמרי, עם בעיות אחרות לגמרי המחייבות פתרונות אחרים לגמרי. כאשר תרופה יכולה להציל חיים של אלפים אבל מתברר שהיא מסכנת חיים של בודדים, היא עשויה לרדת מן המדפים. כאשר הרשתות החברתיות מביאות תועלת למאות מיליונים אבל ברור שהן מסכנות מיליונים אחרים ומערכות דמוקרטיות חיוניות, חייבים להגביל אותן. תפיסת היסוד חייבת לצאת מתוך היקף התפוצה של הרשתות החברתיות, מהירות האור בה הן עובדות והיכולת הכמעט בלתי מוגבלת לכתוב בהן הכל בכל מכל כל. צריך לקדם חקיקה שתחייב את הרשתות לנטר היטב את התכנים, כפי שמכין האיחוד האירופי. צריך ליצור הליך משפטי שיאפשר לבית המשפט להורות מיידית על הסרת תכנים מסוכנים, כולל קנסות כבדים למי שלא יציית. צריך לפרש וליישם את עבירות ההסתה, ההמרדה והעלבת עובדי הציבור בהתאם למציאות הדיגיטלית. צריך כבר כיום, בחקיקה הקיימת, להטיל חיובים כספיים כבדים על מי שמנהלים מסעות שיימינג ופייק ניוז. צריך ללמד ילדים מגיל צעיר כיצד לצרוך מידע וכיצד להתרחק מתכנים מזיקים. נכון לעכשיו, בכל רחבי העולם צועקים "אש!" ומציתים להבות – וכולנו בסכנה.