פרק 1 - אייזיק ניוטון (1700 לספירה)

נדיר היה לראות את אייזיק ניוטון הקודר והרציני צוחק. כעת הוא ואדמונד האלי ישבו בנינוחות על שתי הכורסאות הכחולות בלשכתו של ניוטון וצחקו. כתמיד, חלקו ביניהם קרבה שנבעה מהערכה הדדית ומיכולתו של האלי להתמודד עם מצבי רוחו המשתנים של ניוטון. האלי גרד את זיפיו בהנאה, "לא יפה. כבר התנצלת, אז למה בעוקצנות"? ניוטון החל לצחוק שוב, "עזוב, הוא גילה מספר תופעות, אבל לא הצליח להוכיח אותן." ניוטון שלף ממחטה מכיסו וניגב את עיניו הלחות מצחוק. האלי, שהכיר את משחקי האגו בין אנשי המדע, חייך. "אתה יודע שאני אוהב ומעריץ אותך, כולם יודעים שאתה גאון." ניכר בניוטון שהמחמאה נעמה לו. "עם זאת, רוברט הוק גילה שאור לבן מורכב מאוסף צבעים שונים, והוא גם הגיע בעצמו למסקנה שכוכבי הלכת נעים סביב השמש." ניוטון זקף אצבע בבוז, "כן כן, אבל... האם הוא הצליח להוכיח זאת? הכל תאורטי, אני הוא שניסח את החוקים". האלי ידע מה ניוטון מצפה ממנו ברגע זה. "נכון, אתה הראשון שהצליח לנסח זאת מתמטית, מרוצה עכשיו?" "אתה יודע", סנט ניוטון בתגובה, "לפעמים תפוח שנופל על הראש, גם גורם להארה." אך האלי לא נכנע בקלות. "אבל אם כבר התנצלת, למה אתה חש חובה גם לעקוץ?" ניוטון החל לאבד את סבלנותו. "כל שאמרתי הוא שאם ראיתי רחוק יותר, זה רק מכיוון שעמדתי על כתפיהם של ענקים." האלי גיחך והנהן ביובש. "אבל רוברט הוק הוא גמד, ולכן זו עקיצה. אל תיתמם, ניוטון, לא איתי." ניוטון לא הצליח להתאפק ופרץ שוב בצחוק. לבסוף גם האלי הצטרף. "ניחא", ניוטון הרגיע את עצמו, "זוהי בעיה שלו, בוא תראה משהו מעניין." ניוטון ניגש לשולחן שעמד בריחוק מה מהם, נעזר במקל הליכה, זכר להרעלת הכספית בה לקה. הוא משך מעליו את הכיסוי וחשף דגם של מקדש. "את מיטב זמני בשנים האחרונות אני מקדיש להצלת העולם היפה שלנו", אמר וחייך בגאווה. האלי הביט בהשתאות בדגם המרהיב. לא היה לו ספק שבבנייתו הושקעו אינספור שעות עבודה. הוא התקרב לעברו והביט מקרוב, מבחין במדרגות בין הקומות ובמחילות שנבנו מתחת לפני הקרקע. ניוטון הניח להאלי להתרשם לכמה רגעים בדממה, ואז אמר, "ידידי, אתה גילית שכל שבעים ושש שנים עובר כוכב שביט סמוך מאוד אלינו כאן בכדור-הארץ. לפי החישובים שעשיתי, שביט אמור להגיע לכדור-הארץ בשנת 2060." האלי לא הבין לאן ניוטון חותר. הוא המשיך לסקור את הדגם שתפס כרבע מהשולחן. נראה שמדובר בשחזור מדויק ומפורט של מבנה מוכר, אך הוא לא הצליח להיזכר מהיכן. ניוטון ידע שדבריו הבאים עשויים לעורר תרעומת. "אתה יודע שאני עוסק גם באלכימיה, ולא, אלו לא שטויות..." מיהר לומר בטרם יצליח האלי להגיב, "ובר מזל אתה שאני מעריך אותך ומספר לך על זה." האלי המשיך לבהות בדגם. "מזלי שאני לא גמד", השיב האלי כלאחר יד ועלעל בקבוצת שרטוטים שלוּווּ בכתב יד צפוף לצד הדגם. "מאין השגת את כל המידע הזה? זה שחזור של משהו מסוים?" ניוטון הזדקף מעט, גבו הציק לו. הוא העביר בעדינות וברגש את אצבעותיו על הדגם והסיר שבבי אבק בלתי נראים. "את המידע הזה השגתי במאמץ רב. השקעתי בדגם הזה שעות ארוכות של חישובים מתמטיים. אל תשכח שאני המצאתי את החשבון הדיפרנציאלי." האלי נאנח. כמות המאמץ והזמן שידידו הקדיש לאלכימיה ולמלחמות יוקרה אינסופיות במקום למדע מדויק וטהור תסכלה אותו. "אייזיק! אני מאמין לך ולא לגוטפריד לייבניץ." "ברור", זעף ניוטון, "הוא הודה במלוא פיו שהמצאתי זאת לפניו." פניו התרככו לרגע. הוא חכך בדעתו מה לומר, ואז הוסיף בקול שקט, "הצלחתי להוכיח שאם לא יתרחש שינוי מהותי, העולם יגיע לקיצו בשנת 2060." האלי הזדקף מופתע. "אין לי כוונות לחיות עד שנת 2060, אבל על סמך מה קבעת את זה? ואיך הדגם הזה קשור לעניין?" ניוטון נטל לעצמו תפוח ירוק מקערת פירות שהונחה על השולחן, נשען לאחור על הקיר, נגס בו כמה פעמים והשליך את החלק הנותר לפח, מחטיא אותו, לאכזבתו. "זיהיתי את כוח המשיכה וניסחתי את האופן שבו עצמים נעים, אבל בקליעה לפח משני מטרים אני מחטיא." הוא הרים בכבדות את שרידי התפוח והשליך אותם, הפעם במדויק, לתוך הפח. "השקעתי זמן רב בלימוד ספר בראשית וספר דניאל. השגתי את הספר של ניקולס פלמל והצלבתי את המידע בין הספרים", הסביר. "הגעתי למסקנה שבגלל האופן שבו אנשים מקבלים החלטות ומתנהגים כלפי היקום שנברא עבורנו, אלוהים יהרוס אותו בשנת 2060." האלי לא נראה נרגש במיוחד אלא משועשע. "טוב שהמצאתי את פעמון הצלילה, כך נוכל שנינו להסתתר בים, לפחות בפעמון יש אספקה של אוויר." אך ניוטון לא היה משועשע. הוא דידה על מקלו אל שולחן העבודה ונראה פגוע. האלי נשך את שפתיו. ידידו, המדען המבריק ביותר בהיסטוריה, התמקד בשנים האחרונות באלכימיה, נעשה מעט רגיש ולא היה מוכן לקבל ביקורת. "מצטער", אמר בכנות, "לא התכוונתי לפגוע בך." הוא התיישב על כיסא צמוד לשולחן העבודה. "אנא המשך, אני מקשיב." ניוטון זעף בתסכול, "הנקודה החשובה היא שמצאתי דרך שתאפשר לעולם להימנע מהאסון הזה." העננים שהסתירו את השמש פינו את הדרך לקרני אור שחדרו פנימה. החדר היה חשוך מעט, כמו שאייזיק אהב, וקרני האור העמומות האירו קלות את שולחן העבודה וארונית ספרים. פינת הישיבה והשולחן הגדול שעליו הדגם נותרו מעט בצל. לאחר מספר רגעים הוסיף ניוטון בעצב, "יצאתי למסע קשה ומורכב כדי לקבל את ההנחיות, אולם כוחותיי לא עמדו לי. לא הצלחתי להגיע לארון הברית." האלי הביט בו במבוכה. איזה מסע? על מה הוא מדבר? ניוטון הנמיך את קולו. "זהו דגם של בית המקדש בירושלים." האלי שרק בהפתעה וחזר לבחון שוב את הדגם בעיון, מצטער לפתע על שמעולם לא היה בירושלים. "רגע אחד, אייזיק, הרי גם אתה לא היית שם, אז מאין הידע הזה?" לפתע החלו קרני אור לרצד על הדגם, שנראה מרשים אף יותר. "איך התכוונת להיכנס לבית המקדש ולהגיע לארון הברית?" ניוטון הנהן. "בעיה לא פשוטה, בעיקר כשכולנו יודעים שהרומאים הרסו את הגישה אליו." האלי ידע שניוטון עדיין מתאושש מהתמוטטות העצבים ממנה סבל. הוא הניח שהדבר קרה כתוצאה מהרעלת הכספית בה לקה. ניוטון עסק באובססיביות במתכות רעילות במסגרת חקירותיו באלכימיה. האלי בהה בידידו באי אמון. "אתה מתכוון להציע לי להצטרף למסע הזה?" ניוטון הניד בראשו לשלילה, "לצערי לא. זה בלתי אפשרי. האפשרות הזו תוכל להתממש רק בעוד שנים רבות. עדיין חסר לי ידע רב כדי להשלים את המסע." ניוטון השתעל שיעול עמוק שהכאיב לריאותיו והצביע על שני דגמים קטנים יותר שהיו מונחים בפינת החדר צמודים לארון ספרים. האלי הופתע שלא הבחין בהם לפני כן, אך הניח שהארון הסתיר אותם ממנו. אייזיק הרים את הדגמים והניח אותם בזהירות על קצה השולחן — כנסייה ומסגד שיחד עם בית המקדש יצרו מעין משולש על השולחן. ניוטון שרטט קו דמיוני מהכנסייה, דרך המסגד ומשם לארון הברית דרך בית המקדש. "ישנה דרך סתרים, האלי. מכנסיית הקבר יוצאת מחילה שעוברת דרך מסגד אל-אקצה ומגיעה לבית המקדש." האלי נשך את שפתיו. "אני עדיין לא מבין, איך תמצא את הדרך הנכונה? ודאי ישנן מחילות רבות." ניוטון חייך. בפינת החדר היו שלושה עציצים שבהם צמחה פטריה כעורה מוזרה. האלי כיווץ את גבותיו. ממתי ניוטון מגדל פטריות? מה עובר עליו? "יש לי הפתעה קטנה עבורך. לפטריה הזו יש זיכרון ויכולת שיתוף מידע עם הנבגים שלה. המידע שהיא צוברת מועבר הלאה לדורות הבאים. הפטריות האלו הובאו אליי לבקשתי מירושלים, מאזור בית המקדש, ואם אינני טועה, ואני לא, הן אמורות לדעת את הדרך לבית המקדש." האלי בהה בניוטון בבלבול, ואז שאל בשקט, "אז למה לא הצלחת להשלים את המסע? הרי לטענתך יש לך כבר את כל המידע." פניו של ניוטון נעכרו. הוא פסע לכורסה שלו והתיישב עליה בכבדות. "בדרך עצמה ישנם מכשולים קשים. השטן עצמו מערים מכשולים." הוא התנשם ומלמל בצער, "ולא פחות משמעותי, אנרגיה עצומה שומרת על ארון הברית ומונעת את הפתיחה שלו." האלי לגם מהמשקה באיטיות, "אז מה אתה מתכוון לעשות עם המידע שצברת?" ניוטון נראה לפתע מבוגר לגילו. העובדה שלא הצליח להשלים את המסע בעצמו העציבה אותו, והוא חכך בדעתו זמן מה. "אני מתכוון להסתיר את המידע במסמכים שלי. חלקו יהיה גלוי וחלקו מוצפן. בעתיד, רק אנשים חכמים מספיק יוכלו לפענח אותו, בתקווה שזה יתרחש לפני שנת 2060." לא קל היה לו להודות שהמשימה הייתה קשה מדי. "ניסיתי, אולם איני יכול להשלים את המשימה לבדי, האלי." השניים שקעו בשתיקה למשך כמה דקות. לבסוף קם האלי, "תרצה לבוא לקונצרט של באך? אני יודע שאתה אוהב מאוד להאזין ליצירות שלו. סטודנטים למוזיקה בחדר בקומה העליונה מנגנים אותו." אייזיק הנהן בתוך הדממה. האלי נע לדלת היציאה, ואז הסתובב, "סתם מתוך סקרנות, אייזיק, איך אפשר לגבור על שטן?" הוא חייך לעצמו בעצב, ידידו כנראה השתגע. ניוטון נעץ בו מבט ממושך ואז צל של חיוך עלה על פניו. "לוגית, ידידי. יש לגבור עליו לוגית".