ידועה השיטה בפוליטיקה שבה מעלים הצעת חוק שהיריבים לא יכולים להתנגד לה אך גם לא לקבלה וכך גורמים להם להיראות לא טוב מבחינה ציבורית (תרגיל שפחות הצליח בהקשר לחוק "ממדים ללימודים" בשל ההברקה של האופוזיציה שיצאה בסופו של דבר יותר נדיבה כלפי הלוחמים מהממשלה עצמה, אם כי ספק אם חוק לטובת הלוחמים היה נחקק לו הליכוד היה בשלטון). הרצון להביך את היריב הפך למטרה בפני עצמה וזו תופעה שאינה חדשה (זה לא החל בכנסת הנוכחית). לא פעם הח"כים פוסלים חוקים שהם בעצמם טרחו לקדם כאשר זה השתלם להם. לא אתפלא אם בקרב חברי הממשלה המציעה חוק מסוים, מתפללים לפעמים שהאופוזיציה תפילו ובמיוחד שר האוצר האמור לממנו (לא נראה לי למשל שלאביגדור ליברמן היה כואב אם היה נחסך ממנו הצורך לממן את הלימודים ללוחמים), במצב כזה הרווח כפול - גם האופוזיציה יוצאת אשמה וגם הממשלה יכולה לחלק את התקציב על-פי סדר עדיפות שיקר יותר לליבה. כשחושבים על העניין ברצינות המבוכה צריכה להיות משותפת לכולם. הממשלה צריכה להתבייש כי היא לא יכולה לחוקק חוק בכוחות עצמה (קשה לא להבין את האופוזיציה שאינה מוכנה שישתמשו בה ויזרקו. ראש ממשלה צריך לקחת אחריות לגבי הרכב הממשלה שהוא בונה ולא לפנות לאופוזיציה שתציל אותו ובכך ליהנות מכל העולמות), עם זאת, המבוכה אינה יכולה להתחמק ממי שאינו תומך בחוק חשוב במיוחד בייחוד כשהציבור צמא לכנסת עניינית שתעבוד עבורו ולא עבור תכסיסים ומשחקי כבוד.

המבוכה האמתית

מדוע החלטה שרירותית שהמציא איזה תכסיסן זול פוליטי, תקבע את סדר היום הציבורי ואת הנושא שבגינו אמורים חברי האופוזיציה או הקואליציה להיות מובכים? החסרים נושאים דחופים שצריך לטפל בהם במדינה הזו? החסרים חוקים חשובים שבשל אי-קידומם אמורים גם חברי הממשלה וגם חברי האופוזיציה להיות במבוכה? ללוחמים מגיע מימון של מאתיים אחוזי שכר לימוד ולא מאה בלבד, כי מגיע להם תקציב גם עבור מעונות הסטודנטים, הארוחות, הביגוד, הספרים וצורכי המחיה הבסיסיים האחרים שלהם בתקופת לימודם וראוי שיתאפשר להם גם ליהנות ממעט מותרות לצורכי הנשמה (סרט טוב, מנוי להצגות תיאטרון או מנוי לקונצרטים, עיסוי טוב וכו'). עם זאת חשוב להבין שלא חסרים עניינים דחופים יותר או דחופים אם ווה שצריך לטפל בהם גם. מדוע להיות נבוך מהתנגדות להצעת חוק ספציפית שנבחרה באופן שרירותי או פוליטי מתוך מיליון אפשרויות אחרות להצעות חוק חשובות לא פחות (ואפילו יותר) ולא להיות נבוך מאי קידום העניינים הבוערים האחרים? האם הממשלה כבר טיפלה באיום רעידות האדמה? האם מעט ניצולי השואה שנותרו זוכים כולם לחיים בכבוד ולא לחיים במצוקה ובמחסור (עוד מעט כבר לא נוכל לתקן את העוול הזה לעולם)? האם סל התרופות מכסה את כולם? האם הנכים כבר זכו להעלאת קצבתם בצורה הולמת המאפשרת להם חיים בכבוד (מסכנים, הם נלחמים לשם כך שנים ופתאום באו הלוחמים ועקפו אותם בסיבוב)? האם נעשו רפורמות מרחיקות לכת במערכת החינוך כך שהיא תהיה מתאימה לכולם ותאפשר לכל תלמיד לממש את הפוטנציאל שבו? האם ישנה זכות בסיסית לקורת גג במחיר שפוי? האם ים המלח כבר לא בסכנה? האם אין בעיות חמורות של פשיעה? האם מתמודדי הנפש מקבלים יחס ראוי בבתי החולים הפסיכיאטרים ומקבלים טיפול שיוכל לתת להם איזו תקווה? האם יש פתרון לעשרות אם לא מאות אלפי אזרחים שמרגישים אבודים ושהממסד אינו עוזר להם במקרה הטוב ובמקרה הרע הם אפילו חוששים לפנות אליו? האם אין מפעלים מזהמים הגובים קורבנות בחיי אדם שלא ניתן למצוא להם חלופות שמזהמות פחות? האם לא נותרו סוגיות בענייני הנשים שצריך לטפל בהן למרות הלובי החזק שלהן בכנסת או לחלופין האם ישנו סוף כל סוף מענה הולם למצוקת האבות הגרושים? האם אנחנו לא מאבדים יותר ויותר את הרוב היהודי באזורים נרחבים של הארץ? האם אין צורך להשקיע יותר בהסברה כדי להתמודד מול דעת קהל שלילית ביותר כלפי ישראל בעולם? האם לא חשוב להשקיע ברפואה מונעת שתחסוך מחלות קשות בעתיד? האם לא צריך להילחם באלימות בבתי הספר ובחרמות שהורסות לרבים מילדינו את הקסם של תקופת הילדות וגם את המשך החיים כי מצוקה נפשית בילדות משאירה לעיתים קרובות חותם נפשי אחר כך? האם התכנים בטלוויזיה ראויים? האם משקיעים מספיק בספורט, באומנות ובנשמה? האם לא חסרים נושאים נוספים שראוי לטפל בהם שלא העליתי עד כה על הכתב?

הנדסת תודעה

האם כל הממשלות לדורותיהן צריכות להתבייש כי לא חוקקו בזמנם את חוק ממדים ללימודים? בן-גוריון, גולדה מאיר, רבין, בגין ושמיר הם אויבי העם? אז מישהו החליט באופן פתאומי (אולי כדי לאזן את תדמית הממשלה הנכנעת לטרור) שדווקא עכשיו, לימודים לחיילים זה הנושא הכי חשוב והכי בוער שמוכרחים לתמוך בו ושמי שמתנגד לו צריך להרכין את ראשו בבושה בפני המראיינים והמצלמות באולפן החדשות. מדוע שהממשלה לא תסתובב מבוישת בעצמה בשל אי-קידום העניינים האחרים שציינתי? מדוע שהאופוזיציה לא תתבייש על כך שלא קידמה את אותם העניינים כשחבריה היו בממשלה? מי בכלל קבע שהלימודים זה הדבר שהלוחמים הכי צריכים? אולי חלקם מעדיפים עזרה בהקמת עסק פרטי? אולי חלקם מסודרים בעסק משפחתי ומעדיפים סיוע משמעותי ברכישת דירה? אולי אחרי תקופה של עבודה פיזית קשה רבים מהם מעדיפים מימון לטיול ממושך בחו"ל או לעיסויי טוב פעמיים בשבוע למשך שנה כדי להרגיע את כל העצבים והמתחים שהם צברו במהלך שירותם? הממשלה לבדה אמורה לקחת את האחריות למה שקורה כאן ולא האופוזיציה. ממשלה שאינה יכולה לדאוג לצרכיה הבסיסיים של המדינה ללא סיוע מהאופוזיציה אינה יכולה להתקיים. הממשלה הזו עם כל צביעותה עוד עשויה לדרוש הצבעת אי-אמון באופוזיציה ולהפיל אותה כפי שכתבה שירה אדרי המבריקה בטוויטר שלה. אינני מומחה לחקיקה ולאישור תקציבים אך אני מניח שכמו שהממשלה יכולה להעביר כספים ללא חקיקה מיוחדת לכל מי שמאיים להפיל אותה ובמצבים שונים אחרים, כך היא יכולה לסייע ללוחמים גם מבלי לחוקק חוק מיוחד לשם כך (אחרת, תפקידו של שר האוצר מתגמד במיוחד אם כל הקצאת כספים צריכה רוב פרלמנטרי). לחוק יש יותר משמעות לטווח הארוך למרות שגם אותו אפשר לבטל (לא שהסיכוי לכך גדול במיוחד כשמדובר בחוק פופולרי המטיב עם לוחמים). מעניין אם הממשלה הייתה מעבירה תקציבים ללוחמים גם אם לא הייתה מתקבלת הצעת הפשרה של גנץ שאפשרה את קידום החוק למענם. התפספסה לנו הזדמנות אמתית לגלות אם ההטבה ללוחמים באמת הייתה חשובה לנפתלי בנט, יאיר לפיד, גדעון סער ואביגדור ליברמן או רק דעת הקהל וההזדמנות להביך את האופוזיציה. כמו-כן התפספסה לנו ההזדמנות האמתית לדעת אם התקשורת הייתה מפילה את האחריות על הממשלה שלא העבירה תקציבים ללוחמים גם ללא חקיקה, או מציגה לנו עוד לוחמים מסכנים על המרקע המשוכנעים שרק בגלל האופוזיציה נמנעו מהם הלימודים המוזלים.