ג'ו ביידן רוצה שתדעו שביקורו הקרוב במזרח התיכון אינו עוסק רק בנפט. אבל בהחלט ניתן לחשוב אחרת. הוא הבטיח להפוך את סעודיה ל"מצורעת" וסירב לדבר עם מוחמד בן סלמאן. כעת הוא אץ-רץ לבקר בממלכה, מפיקת הנפט השנייה בגודלה בעולם, כאשר מחירי הנפט מרקיעי שחקים וייפגש עם הנסיך. אבל ביידן אומר שביקורו באזור חייב "לעסוק בדברים הרבה יותר גדולים". ייתכן שזו הודאה מראש בכך שהביקור לא יעשה הרבה כדי להוריד את מחיר הנפט, מעיר אקונומיסט. אבל ריאליזם כזה מצוי במחסור מאז שביידן נכנס לתפקידו. הוא הבטיח מדיניות שונה מזו של דונלד טראמפ במזרח התיכון: הוא יחדש את הסכם הגרעין עם אירן, הוא יעמיד במקומה את סעודיה, הוא יציב את זכויות האדם במרכז מדיניות החוץ של ארה"ב. דבר מאלו לא קרה. הטון שונה משל טראמפ, ממשלו טוען שיש כמה הבדלים במדיניות – אבל בשורה התחתונה לא הרבה השתנה. כאשר יצא מהסכם הגרעין, קיווה טראמפ שאירן תנטוש לחלוטין את מאמציה בתחום ותשנה את מדיניות החוץ שלה, אבל קמפיין "הלחץ המירבי" נכשל. אירן לא התקפלה, אלא יצאה למתקפות נגד בעלות בריתה של ארה"ב באיזור. ביידן ושר החוץ שלו, אנתוני בלינקן, קיוו להגיע להסכם "ארוך יותר וחזק יותר" – אך השיחות תקועות, לאחר שביידן סירב להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דיווחה בחודש שעבר, כי בידי אירן 43 ק"ג של אורניום מועשר ב-60% - כמות מספקת לפצצה אם תועשר ב-90%. גם האופטימיים בוושינגטון אומרים שההסכם מת, למרות שהממשל לא יודה בכך – מדווח אקונומיסט. מהלכיו של ביידן מול סעודיה היו הפוכים. החרם על מוחמד העניק לו פופולריות בקרב הדמוקרטים, אשר זעמו על קשריו עם טראמפ, המלחמה בתימן ורצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. אבל החרם הזה מעולם לא היה בר-קיימא. סעודיה היא בעלת בריתה קרובה של וושינגטון מאז 1942. מוחמד יירש את הכתר בקרוב וצפוי למלוך עשרות שנים; לא ניתן להימנע מלדבר איתו. אבל ביידן בחר בדרך הגרועה ביותר לחזור בו. למרות הכחשותיו, רבים בוושינגטון אומרים שהנפט הוא הנקודה המרכזית בביקורו במזרח התיכון. אלא שהסעודים אינם נלהבים להפר את ההסכמות עם רוסיה ולשאוב יותר, וטוענים שגם אם יעשו זאת – המחיר לא יירד.