בית המשפט העליון של ארה"ב ביטל (יום ו', 24.6.22) את ההגנה החוקתית על הזכות להפלות, כאשר הפך את פסק הדין משנת 1973 בתיק רואו נגד ווייד; מעתה ההלכה המחייבת היא דובס נגד ג'קסון. וושינגטון פוסט מצביע על שש נקודות מרכזיות בעקבות פסק הדין, שניתן ברוב של ששת השופטים השמרנים מול שלושת הליברלים. 1. השוואה בין רואו לבין הפרדה גזענית פסק הדין היה צפוי בשל הדלפת טיוטת פסק דינו של סמואל אליטו לאתר פוליטיקו בתחילת מאי. התגובה הציבורית לא השפיעה על שופטי הרוב, ובוודאי לא על אליטו שלמעשה לא שינה דבר מאותה טיוטה כאשר כתב את דעת הרוב. בין היתר, גם בנוסח הסופי מופיעה ההשוואה בין ההפלות לבין ההפרדה הגזענית: "כמו ההחלטה הידועה לשמצה בתיק פְּלֶסי נגד פרגוסון, גם רואו היה טעות עצומה ובהתנגשות עם החוקה מהיום בו הוכרע", כתב אליטו בהתייחסו לפסק הדין מ-1896 שאישר את ההפרדה הגזענית ואשר בוטל לאחר מכן. הטיעון המרכזי של אליטו הוא: "בחוקה אין שום אזכור ישיר של זכות ההפלה" ולזכות זו אין "שורשים עמוקים" בהיסטוריה האמריקנית. לכן, הוא קובע, ב-1973 בית המשפט העליון חרג מסמכותו ונטל לעצמו תפקיד המתאים יותר למחוקקים הנבחרים. 2. הרוב מבהיר שלא אכפת לו מההשלכות הפוליטיות קשה למדוד בסקרים את נושא ההפלות, אך הללו מלמדים שרוב האמריקנים רוצה שהלכת רואו תישאר על מכונה. אליטו מודע לכך וחוות דעתו מלמדת שלא אכפת לו. "איננו מעמידים פנים שאנו יודעים כיצד המערכת הפוליטית או החברה יגיעו לפסק הדין הנוכחי. ואפילו אם יכולנו לחזות מה יקרה, אין לנו סמכות לאפשר לידע הזה להשפיע על החלטתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את עבודתנו, שהיא לפרש את החוק, ליישם עקרונות מבוססים של תקדים ולהכריע בהתאם". 3. מחלוקת על עקרון התקדים הלכת דובס מהפכנית מבחינה משפטית בכך שהיא הופכת תקדים ששופטים רבים (כולל כמה מאלו אותם מינה דונלד טראמפ) אמרו שהוא סיים את העניין. המיעוט הליברלי טוען שנשים הסתמכו על ההגנה החוקתית להפלות ומסוכן להפוך את התקדים. לטענת סטיבן ברייר, סוניה סוטומאיור ואלנה קגן, הרוב השמרני הקריב עיקרון משפטי לטובת פוליטיקה, בצורה המעמידה בספק את מחויבותו של בית המשפט לעיקרון משפטי ומציירת אותו כאגרסיבי; "פסק הדין פוגע, אנו חוששים, בשלטון החוק". אליטו מצידו מכיר בחשיבותו של התקדים, אך מוסיף: "כמה מפסקי הדין החוקתיים החשובים ביותר של בית המשפט הפכו תקדימים קודמים". כאן הוא מביא את ההשוואה לפסק הדין בנוגע להפרדה הגזענית. 4. אליטו תוקף בחריפות את הליברלים על התעלמותם מההיסטוריה פסק הדין הסופי ארוך משמעותית מן הטיוטה, בין היתר משום שאליטו מגיב לחוות הדעת של הליברלים. הללו האריכו בתיאור ההשלכות על נשים, בריאותן והחירויות שלהן. "זה אומר שמרגע ההפריה אין לנשים זכות דיבור", טוען המיעוט. אליטו משיב, שהמיעוט אינו חולק על ניתוחו ההיסטורי ואינו מזכיר ולו תקדים אחד לפני רואו התומך בקיומה של זכות חוקתית להפלות – לא פדרלי, לא מדינתי, אפילו לא מאמר אקדמי. לדבריו, המיעוט מאריך לדבר על זכויות הנשים, נטל האימהות וההשלכות על נשים עניות (שיקולים חשובים, מדגיש אליטו) – אך לא אומר דבר על סמכויות המדינות בתחום זה. 5. האם זכויות אחרות מוטלות על הכף אליטו מדגיש, כי אין להבין את חוות דעתו כנוגעת לזכויות מודרניות אחרות, כמו נישואין חד-מיניים, גישה לאמצעי מניעה ונישואין בין-גזעיים; ההפלות ייחודיות משום שמדובר ב"חיים פוטנציאליים". השופט ברט קוואנו כתב חוות דעת המדגישה זאת גם היא. אבל הפוסט מציין, כי יש המפקפקים בכך והסבורים שהרוב השמרני עשוי להפוך גם תקדימים אחרים. השופט קלרנס תומס אף אומר במפורש, שיש מקום לבדוק עוד פסקי דין תקדימיים. והמיעוט הליברלי הזהיר: "אל תהיו בטוחים שבכך מסיים הרוב הזה את מלאכתו". 6. ההחלטה החצויה של רוברטס הנשיא ג'ון רוברטס לא חתם על ביטולה של הלכת רואו, אם כי הסכים עם הרוב במקרה הספציפי – איסור הפלות לאחר השבוע ה-15 במדינת מיסיסיפי. רוברטס כתב חוות דעת משלו, בה קרא ל"גישה מדודה יותר". הוא תמך בעבר במתן אפשרות למדינות להטיל מגבלות על ההפלות – אבל אמר שביטול הלכת רואו הוא יותר מדי ומהר מדי. פסק הדין "הדרמטי ורב-ההשלכות [הנוכחי] אינו נחוץ כדי להכריע במקרה שלפנינו", טען.