עברנו תקופה מטורללת, העולם עבר תקופה מטורללת, נשמרנו אבל חטפנו את הקורונה בגל הששי, או אולי איבדתי כבר את החשבון. העולם המשיך הלאה ואנחנו עצרנו. "אוכלוסייה בסיכון", אומרים. החלטנו לצאת לצפון איטליה, לדולומיטים לאגמים היפים. פאדווה, ונציה וצפונה לטרנטו. התמקמנו באזור כפרי, בסביבות אורטיזי. באזור הררי קסום, בפנסיון עץ, בגובה של 1,500 מטר, ועד שלושת אלפים מטרים הגענו. נופים של חופש, של יכולת תנועה, נווטים של ממש. נשרים זקנים בעלי עוצמה. נפלא היה, קריר בסוף חודש יוני 2022. בתום כמעט שלושה שבועות נסענו לאגמים והסיפור שלי יתרכז דווקא בימים האחרונים, שבהם מזג האוויר התחלף לכבשן. חום אימים, ואנחנו על שפת אגם מאג'ורה בסטרזה, בחדר לא גדול ולא יודעים איך למצוא מפלט. נתקפתי געגוע לארצי, חום יש לנו משל עצמנו, וטיסה אין. אז הגיתי רעיון - נעשה את "לאגו מאג'ורה אקספרס": נצא ליום ציורי לרכבת שעוברת מאה עמקים עד לוקארנו, שוויץ, בקצה הצפוני של אגם מאג'ורה, ונשוב בספינה לסטרזה. למדתי זאת מפרסומי משרדי נסיעות. מצאנו את כל התחנות, את כל הרכבות, את כל הספינות: הגעתי בספירה רק עד העמק השלישי - באקספרס שנסעה הרכבת. קשה היה לראות את העמקים, החלונות היו גדולים והרכבת הייתה צפופה, מילא. בלוקארנו שרר חום אימים, במשתנות הציבוריות דרשו כסף בפרנקים שוויצרים, הכיכר המרכזית העתיקה נסתמה בבמה ענקית עם ניסויי מתופפים של הכנות לפסטיבל. אפילו בית הקפה שעל האגם לא שיפר את מצב רוחי, המתנו לספינה שתשיבנו לסטרזה. אין פלא שוועידות השלום של שנת 1925 בלוקארנו, וזו של סטרזה של שנת 1935, נכשלו בבלימת מוסוליני, וגרמניה של היטלר. בסטרזה כתב ארנסט המינגווי את "הקץ לנשק", מראה מופלא של ארץ קשוחה רבת מלחמות, חשבתי לי. הספינה הגיעה − שתי קומות היו סגורות בחלונות זכוכית, אולי היה שם מיזוג... הייתה כן − אווירת אקווריום. במפלס העליון הפתוח יקדה השמש, ומצאתנו מקום מפלט מקובץ באחד הצדדים המוצלים. עקבנו במפה אחר התקדמות הספינה, לא חשבנו שמפליא שאין הם מכריזים על מקומות עצירה. פתאום אני רואה את האי היפה ביותר של אגם מאג'ורה, הוא מול סטרזה, "איסולה בלה", עם הפסיונים הלבנים והגנים הבורמזים. ירדנו במהירות הבזק. הספינה עצרה לרגע, והחלה להתרחק במהירות מהחוף, פספסנו, לא הספקנו לרדת! אנחנו בחרטום ליד הפתח, והכל ענין של שניות. אישי היקר ניגש לקצין הראשון, שאמר: "תרדו בתחנה הבאה, אבל מה, היא בגדה הנגדית של האגם, וזו הספינה האחרונה להיום". רצתי לפתח והתחלתי לצעוק... צעקתי בשפת סוד, שאותה איני מדברת, אותה שמעתי כל חיי הורי. אמי הייתה מרומניה ואבי מפולין, נפגשו שם, בשל המלחמה ההיא, שם גם נולדתי. זעקתי ביידיש: "גיוועלד גישריגן! "גיוועלד גישריגן!". ולאחריו בשפתו של יוליוס קיסר, הלטינית. הוא הבריח את ההלווטים, הם השוויצרים, בקרב, בטח הם היו גם בלוקארנו. רציתי להסביר להם שאני רוצה להימלט, שחטפו אותנו! לא ידעת מאיפה הוצאתי את זה! FUGATO FUGATO!! CALMA MADAM CALMA "הרגעי גברת", התחנן הקצין הראשן, "הרגעי", בעוד נוסעי הספינה מתחילים ליצור מעגל סביבנו, מישהו אמר: "היא מקורסיקה", עוד נפוליאון היה חסר לי. מעל גשר הפיקוד הציץ הקברניט. הצדעתי ואמרתי: SALUT CAPITAN, SALUT CAPITAN. הצדעתי שוב, הקברניט חייך, סובב את ההגה והחזירנו, הרחבנו צעדנו - הביתה.