מסתבר שדווקא חסידי ונאמני עליונות שלטון החוק, הם אלה שמשנים אותו ומסתייגים "מקדושתו" ומטילים ספק בעליונותו המוחלטת מפעם לפעם, בהתאם לנסיבות ולתנאים המשתנים בחיים. מסתבר שחלק מאנשי החוק הנאמנים והנאורים, משנים את החוק בגלל "קדושה" חדשה לטובת אינטרסים שלטוניים ופוליטים שלהם, המנומקים כמובן בשם החוק ולמען קדושת עליונות החוק.
החוק מנוסח בסגנון ברור, הרמטי, אבסולוטי וחד-משמעי. ואולם החוק משתנה והוא מאין סוג
של "פלסטלינה" משפטית, הנתונה לשליטתם של הפרשנים המשפטיים על-פי דעתם האישית.
הפרשנים המשפטיים הם בפועל בעלי העוצמה ולא החוק המנוסח "היבש" בפרסום הרשמי. אולם כאשר אנשים אחרים מביעים ביקורת ודעה שלדעתם יש צורך לבצע שינויים בחוק
ובדרכי ניהול אכיפתו, הם מואשמים כאנשים ש "הורסים את שלטון החוק ומסכנים הדמוקרטיה".
מדוע לאנשי קדושת שלטון החוק מןתר לבקרו ולשנותו, ואילו לאחרים הדבר אסור ופסול? הנושאים העומדים במחלוקת הם שניים עיקריים. ראשית, התערבות היתר של שופטי הבג"צ
בניהול השוטף של המדינה, באמצעות פס"ד שמבטלים החלטות שלטוניות דמוקרטיות. שנית, סמכויות הכוח הבלתי מוגבלות (שאינן מוסדרות בחוק) שיש ליועץ המשפטי לממשלה.
מציאות זו מחייבת הפרדה בין סמכויות התובע הראשי לבין היועץ המשפטי.דרישה זו מקובלת
על רבים מקרב המשפטנים עצמם ועל-ידי פוליטיקאים רבים שמשמיעים דעתם זו בפומבי. רפורמות אלה בשלטון החוק הן נחוצות ואינן סכנה לשלטון החוק, כפי שהן נתפסות. מדובר במחלוקת עניינית אמיתית שניבחרי העם בכנסת הבאה אמורים למצוא לה פתרון.
