כדי להבין את האיתותים המוזרים והסותרים שמשגר כיום המשק האמריקני, מציע ניו-יורק טיימס לחזור לשנת 2010 בעיר ויליסטון שבמדינת צפון דקוטה. המדינה חוותה זינוק בתחום הנפט וכל מי שחיפש עבודה מצא משרה, כולל בני עשרה שנשרו מבתי הספר כדי לעבוד בקידוחים. המשכורות גאו וקופת המדינה התמלאה בכספי מיסים. אבל כלכלת המדינה הייתה בלתי יציבה: המסעדות לא הצליחו לגייס די כוח אדם, הדיור היה במחסור, התשתיות לא יכלו לשאת את הזינוק בביקוש, המחירים זינקו לכל הרוחב. זה מה שקורה כיום ברמה הלאומית. כלכלנים ופוליטיקאים מתווכחים מזה שבועות בשאלה האם ארה"ב מצויה במיתון. אם כן, הרי שהוא לא דומה לשום מיתון קודם: בחודש יולי נוספו 530,000 משרות והאבטלה נמצאת בשיעור הנמוך ביותר מזה 50 שנה. הבעיה האופיינית למיתון היא שעסקים אינם רוצים להעסיק וצרכנים אינם רוצים להוציא. נכון לעכשיו, העסקים לא מוצאים עובדים והצרכנים לא מוצאים מכוניות וטיסות. במיתון יש הרבה היצע ומעט ביקוש; ארה"ב נתונה במצב הפוך – בדיוק כמו צפון דקוטה לפני תריסר שנים. הרקע כמובן שונה: זינוק בביקוש בעיר קטנה לעומת מגיפה לאומית. אבל בשני המקרים התוצאה הייתה זהה: אינפלציה. כאשר הביקוש עולה על ההיצע, המחירים עולים. ויש עוד תוצאה: חוסר ודאות. איש אינו יודע כמה זמן תימשך הגאות וכיצד תיראה הכלכלה ביום שאחריה, ולכן קשה להסתגל – גם לעובדים, גם לעסקים וגם לממשלה. המגזר העסקי עוסק מזה שנתיים וחצי בהתאמות. בתחילת 2020, בן לילה, חדלו האמריקנים לפקוד מסעדות ועברו להזמנת אוכל הביתה, והמירו את חדרי הכושר ברכיבות אופניים ארוכות. המגזר העסקי לא מיהר לבצע השקעות מתאימות, שכן ההערכה הייתה שמדובר בשינויים לטווח קצר, כפי שאכן היה. אבל המגיפה גרמה גם שינויים הצפויים להיות ארוכי טווח – אם כי קשה לקבוע מהם. רוב האמריקנים אינם חשים שהם מצויים בגאות, מציין הטיימס. אמון הצרכנים מצוי בשפל ורוב גדול אומרים שאינם מרוצים מהמצב הכלכלי. לתחושות הללו יש בסיס במציאות: האינפלציה שוחקת ולעיתים אף מוחקת את היתרונות של שוק העבודה החזק. השכר לשעה, בהתאמה לאינפלציה, יורד בשיעור המהיר ביותר מזה עשרות שנים. "אני יודע כמה קשה להתרשם מידיעות על יצירת משרות, כאשר יש לך משרה ואתה מתמודד עם עליית מחירים", אמר הנשיא ג'ו ביידן לאחר פרסום הנתונים (5.8.22).