הוריי נדדו מפולין לרוסיה, הוא בדרכּו שלו והיא בדרכּה שלה. היא נדדה בימים של מלחמה כיוֹנה תועה, והוא נָדד ונרדף בארץ זרה. שניהם חצו הרים ואגמים ברוחות ובגשמים, מפַּחד כל המקרים הנוראים שקרו אותם בפולין לאחר הכּיבוש הנאצי. שניהם הגיעו להרי אוּראל שברוסיה, שני יהודים פליטים, בני משפחות שבורות הנושׂאים בלבָּם את זכר הנספּים במחנות ההשמדה. אבי, אליעזר, נולד בבוקובסקו ואמי, נולדה בסוֹבַלקי. הוא היה מספר לנו לא פעם, שבגיל שש נפל ואיבד את כושר הדיבור שלו, כך היה עד גיל שמונֶה. אמי, גולדה-זהבה, סיפרה לנו, שכאשר פגשה את אבינו בהרי אוראל בעצם ימי המלחמה, היה מאבד את כושר הדיבור שלו לא פעם ובמיוחד, לא הוציא הגה מפיו כשהתבונן בה. בצעירותו היה בצבא הפולני בגיל עשרים, בחיל הפָּרשים. על גופו נותרו צלקות בגב, בכף היד וברגל, זכר להשתתפותו במלחמה. כשנרדף בפולין, בָּרח לרוסיה ועבד במִכרות הפחם מתַחת לאדמה בדוֹמבּאס. כל עובדי המכרות גויסו לצבא האדום בדנייפֵּר - פֶּטרובסק בחיל תותחנים. בשלב מסוים היה בין מובילי הסירות על קרח הוולגה בחורף. כך הגיע להרי אוראל. אמי, גולדה-זהבה, התייתמה מאִמה בגיל צעיר, בסובלקי, וגרה אצל סָבָתה. כשאחותה הבכורה התחתנה, עברה לגור עם אבא. במשך השנים סבתא התעוורה ואז אמי עברה לגור בבית אחותה הבכירה, כדי לסייע לסבתא. אמי הייתה צמודה לאחותה, בעלה ושני ילדיהם. והנה, צרה גדולה נפלה על ראש המשפחה: אחותה נפטרה ברוסיה משַחפת ואמי נותרה בביתה וטיפלה בילדיה. לפרנסתה יצאה לעבוד במספּרה כספּרית ובהנהלת חשבונות. כאן הצטלבו דרכיהם של האוהבים, אמי ואבי. פולין נחצתה בזמנו לשניים: חלק אחד תחת השלטון הגרמני, והחלק השני, תחת השלטון הרוסי. אמי ומשפחתה היו תחת השלטון הרוסי. הייתה אז אפשרות לעזוב את פולין ולעבור לרוסיה. הם חצו את ההרים והגיעו, כאמור, להרי אוּראל. בגלל פציעתו, הוא הועבר אז ל"צבא העבודה". אבי, אליעזר, לאחר פציעתו כחייל, הגיע למספרה מדי פעם להתגלח ולהסתפר. הוא אהב את מגע ידיהָ כשטיפלה בפניו. ותוך כדי טיפול, סיפר לה על עצמו והתגאה בכך, שלמד חייטות ושהוא חייט. הם מצאו חן זו בעיני זה, והיא עשׂתה לו "מבחן אהבה" וכך אמרה: "יש לי מעיל של אחותי שנפטרה, אך המעיל גדול עליי. האם תוכל להתאים אותו למידותיי"? אבי לקח מיד גיר וּמֶטר לסימוּן על בד וסימן על גופה את המידות הרצויות. כשחזר למחרת ונתן לה את המעיל המתוקן, היא מדדה אותו ואמרה, שהמידות לא מדויקות, וצריך להצר את המעיל עוד קצת. הוא היה אז חייל "בצבא העבודה", והיא אהבה שהוא מגיע למספרה במדים של חייל. "באהבה אין מידות", אמר לה, "אם אוהבים בגד, לא חשוב כל כך אם הוא הדוק או טיפה גדול". היה נעים לה שאדם שהיא אוהבת קרוב כך אליה, היה נעים גם לו לסמן בגיר על גופה את המידות. בכל אופן, נטל מחדש את המעיל, סימֵן שוב בגיר את המידה הרצויה על גופה של אמי, עד שנתרצתה ואמרה" "בסדר". שניהם כאחד האמינו בדבר אחד: שבאהבה, אין מידות! כך נרקם ביניהם סיפור אהבה. אחרי זמן קצר, נרשמו השניים במשרד שהיה אחראי על נישואין. כשיצאו משם, אבי היה כה מאוהב שיכול היה לומר לה רק: "אין לי מילים". במצבים מרגשים בחייו אמר תמיד, שהוא מתקשה בדיבור. "לא צריך לומר דבר", אמרה לו אמי, "שים לב, אליעזר, שעל העץ מולנו, כל הציפורים שרות ומצייצות לכבודנו". הוא חייך וללא אומר הקיף בזרועו החסונה את כתפה. מעבר לכביש ראו השניים צַלם רחוב עם מצלמה פּולארויד. "צילום אוהבים, זה מה שחסר לנו", אמרה. "ובכל זאת, אתה נראה כה יפה היום..., הבה ונצטלם עכשיו צילום למזכרת". הם עמדו חבוקים, הוא אָסף את שׂערה שייראה טוב בַּפוטו הרוסי, ושניהם חייכו זה לזו וחייכו לצַלם, אך לא רק להם: "צילום אהבה" זה נשאר כמזכרת גם לילדיהם שייוולדו בעתיד ולכל דורות הצאצאים שיבואו אחריהם. באותה עת, מסביב לצַלם ולצמד האוהבים, ניצבו עצים שהיו עדים לאהבתם של השניים ובין ענפיהם, פרחו ניצנים של אהבה. הכול בגלל מעיל/ הוּא בָּא אֵלֶיהָ חַיָּל פָּצוּעַ מִשְּׂדֵה הַקְּרָב. הִיא סִפְּרָה אֶת שְׂעָרוֹ בָּרוּחַ מַגָּע שֶׁל יְדֵי זָהָב. הַחַיָּל סִפֵּר לָהּ נְדוּדָיו בְּפוֹלִין הַסַּפָּרִית סִפְּרָה לוֹ נְדוּדֶיהָ בְּפוֹלִין עַד הָרֵי אוּרָאל, הַגְּבָעוֹת. הִיא שָׂמָה קֶצֶף עַל פָּנָיו וְנָעַם לוֹ הַמַּגָּע, הָאֶצְבָּעוֹת. הַחַיָּל אָמַר שֶׁהוּא לָמַד חַיָּטוּת הוּא הָיָה גֵּאֶה: אֲנִי יוֹדֵעַ גְּזִירָה. הוּא תָּפַר אֶת קִרְעֵי עֲבָרָהּ גַּם הִתְאִים מְעִיל לְגוּפָהּ וְאָמַר: אַתְּ יָפָה. כְּשֶׁאָמְרָה לוֹ שֶׁהַמִּדּוֹת לֹא תּוֹאֲמוֹת הוּא סִמֵּן בְּגִיר, הוּא הֵצֵר הַבֶּגֶד עַד קִרְבָה. הַחַיָּל הָאוֹהֵב לָחַשׁ לָהּ: אֵין מִדּוֹת בְּאַהֲבָה. זוֹ הָיְתָה אַהֲבָתָם שֶׁל הוֹרַי שֶׁהוֹלֶכֶת אִתִּי מֵאָז כְּבָר חֲצִי מֵאָה. אַהֲבָתָם הָיְתָה לִי מֵאָז: הַשְׁרָאָה.