רבים מהחיילים במלחמות ישראל ובשרותם בשטחים, יצאו עם טראומות קשות. אני לא הייתי חייל קרבי, ויצאתי דווקא עם טראומה לגבי התנהגות החיילים שם. כששרתתי בממשל חברון נחשפתי למנהגים הפסולים (שכבר אז היו בלתי חוקיים) של חקר מחבלים. אחד כזה שנתפס בלילה, נקשר ליד מחסן התחמושת ובבוקר הביאו אותו לחקירה, אחרי שבלילה השתין על עצמו.
שם לא השתמשו בדיוק בשיטות חקירה חוקיות ואני נחשפתי לשני אנשי שב"כ, שסיפרו תוך כדי צחוקים, איך חקרו את אחד החשודים... מבחינתי היו אלו שני אנשים שפלים, שבשמחה הייתי היום ניצב בפניהם להחלפת מהלומות אחד על אחד...
לעומת זאת, נדהמתי לגבי תגובות חמשת ראשי השב"כ, שיצאו כולם למען הידברות של שלום עם הפלשתינים, בדרך נעימה. אחרי שחוויתי את אנתיפאדת 2000, הפכתי את עורי, והייתי לקיצוני ימני. הבנתי שאי אפשר לדבר עם חיות האדם האלו, שהתפוצצו עלינו בהמוניהם. הם איבדו את זכותם להיקרא בני אדם.
אז בואו, שובו להיות בני אדם, תפסיקו לחיות על שנאה והסתה. תנסו קצת ללכת לקראתנו ואנו ננסה קצת. בסוף לא רק שניפגש באמצע, אלא שנינו נצא נשכרים ומנצחים ונתפלא איך לא חשבנו על כך קודם.
