"המשפט הראשון הוא רק עניין של עצירה. למעשה גועשים תחתיו משפטים אחרים. מתחת לסיפור מסתתר סיפור שונה, זה שלעולם אינו מצליח להתגבר על הרעש שנוצק בשפה". אומרת נורית זרחי. ובספר ניתן לראות כי היא משחקת עם השפה, משתמשת בה, נעה בין מציאות לבדיה, ונותנת הצצה לחיים עצמם, בדיוק כפי שהם. היא מצהירה כי רב הנסתר על הגלוי, שהמעשייה והאמת הצרופה מתחברות בחוט דק, כזה שכמעט שקוף. הספר רקוח בכתיבתה המיוחדת של זרחי, המכילה פרוזה מרירה-מתוקה. זהו קובץ סיפורים והגיגים מאת אלת הספרות. אישה שהכתיבה זורמת בדמה; היא לוקחת סיטואציות חיים ומכניסה להן אבסורד, כזה שאינו דווקא קל לעיכול, ומעלה עניינים שאולי היה עדיף להשאיר מאחורי דלת סגורה. הקשרים האנושיים כאן מקבלים מנעד אחר, והספר הזה, למרות אורכו הקצר, רווי בסאב טקסט. בסיפור "הצוות" (עמ' 11); "אדם צריך לדעת מי בצוות שלו". הצוות שלך צריך להיות לטובתך. את צריכה להרגיש בו נוח. אבל עכשיו מצטרפת המאהבת של הבעל, ולא פחות - בעלה של המאהבת מתקשר אליה וגורר אותה לחזות בבני הזוג הבוגדניים. זרחי מציגה דיוקן חיים פשוט ומהמם, רוחש כאב עמום ואיכשהו מצליחה להציגו כפי שהוא, לא בדרמות החיים עצמם, אלא כפי שהוא נראה בעין. בהקדמה שכתבה "מחשבות שיש להימנע מהן" (עמ' 15), היא מדברת על כתיבה, חולקת מחשבות על כתיבה, הנתפסת בעיניה כ"מעין הבטחה מסתורית של העולם, שיש מישהו שאוסף את היותי". היא מביאה כתיבה בגוף ראשון, כותבת שהיא מרגישה שאין היא יכולה ליצור עלילה מעבר לחוויות האי-אני. היא כותבת על כותבת הכותבת את עצמה. וכאן הקסם של ספר זה. בהמשך הספר, שנקרא בקלחת, הוא רותח, מהיר ולא משאיר את הקורא אדיש, אנו נכיר את ג'וני מיטשל. בדמות הזמרת מופיע למעשה סטודנט צעיר לכתיבה, המגיש לגיבורת הסיפור קלטת של היוצרת האמריקנית האגדית. זרחי מעלה כאן היבט של רעש, ולא רק בסיפור זה, המתגלה כקפסולה לחיים עצמם. ובכלל, הסיפורים כאן משחקים עם יחסי קרבה-ריחוק, והסיפור האמיתי, כאמור, מתגלה אט אט מתחת לבדיה. כאמור, זהו ספר שנקרא במהירות והוא מפגיש את הקורא עם דמויות מבולבלות, החוות את העולם בדרך שהוא מאפשר להן ובדרך שלא תמיד נראית אפשרית ו/או רצויה. זרחי יוצרת כאן טקסט מאוד ייחודי המזמן קריאה מאוד ספציפית, הדורשת קשב והשלמת הפערים. היא נוטה לתעתע, ליצור חוסר בהירות ולעיתים נדרש לחזור על קטעים מסוימים בכדי להבין את ההקשר. את האמת שלה פנים רבות. הדמיון של זרחי יוצא כאן וגורם לרצות להיכנס לחייהן המבולבלים של הדמויות בסיפורים, להתמכר אליהן ולרצות מהן עוד. זרחי מביטה ישר בעיניים, כותבת מבפנים, לא מייפה את הדברים ומביאה את חווית האני בכתיבה הייחודית רק לה. היא ממציאה, מחברת ומפרקת. היא משוחחת עם עצמה, ודמותה של ג'וני מיטשל מקבלת פה במה מחבקת וכואבת כאחד. יש כאן כתיבה הנובעת מבפנים, היוצרת אשמה (יחסית מאוד), מחילה, תעתוע ושיגעון ממכר.