ולתומי חשבתי כי הכותל המערבי הוא כותל ההתוועדות, הכותל המשמש כתזכורת לעם היהודי ולכל החפץ לבקרו. בילדותי בירושלים של ימי המנדט הבריטי, טרום 1948, הייתי לעתים בשבתות הולכת עם אבי משכונת בית ישראל החדשה עד לכותל. תמיד ידי בידו האיתנה. תמיד מובן מאליו שילדים וילדות רשאים להלך עם אביהם לכותל המערבי. ממש כשגבם נסעד על-ידי הכותל ישבו בבגדים בלויים, עניי ירושלים. נשים וגברים ועוברי האורח הטילו לידם או לקופסה הקטנה לצידם, מעות ספורות. לעיתים השמיעו ברכה קצרה. לעיתים היו חלשים מדי לדבר. לעיתים השמיעו קללה, ביידיש, בלדינו, בעברית או בערבית כאשר עוברי האורח לא הטילו מטבע לפיתחם. לאחר כיבוש העיר העתיקה מהירדנים ששלטו בה, הפך הכותל לרשות הרבנות הראשית. ילדה בת 10 לא יכלה ללכת עם אביה. אלא הוכנסה לעזרת הנשים. כאישה יהודיה וכרעיה לא יכולתי לבוא לכותל עם אישי ובני ובנותי. אנו חויבנו ללכת לעזרת הנשים ואילו אישי, דני ובני נותרו בחלקה הגדולה של הגברים. משהו חייב להשתנות ומיד! מאז הביקור האחרון שלי בכותל המערבי לפני כ-40 שנה, אני מדירה רגלי מביקור במקום זה שהפך לנחלתו של ציבור "מאמין" בבידול ילדות ונשים במורשת זו של העם היהודי. ובימים אלה, אף מנסים להפסיק את התפילה הזכה של נשים מזרמים שאינם אורתודוקסים, להתפלל בדרכן, באמונתן היהודית, שאינה תואמת את הצנזורה של הרבנות הראשית המופקדת על המקום. מנסים להשליט טרור על הנשים האמיצות והמאמינות באל על-פי דרכן והדרך בה מרבית יהדות העולם - מבטאת את אמונתה. משהו חייב להשתנות. הכותל אינו נחלת הרבנות הראשית. הכותל שייך לכל העם היהודי!