זה קרה בשבוע של מלחמת ששת הימים. שהיתי אז בשדה בוקר בצריף הצמוד לצריף של פולה ודויד בן-גוריון. הגעתי ב'שנת שירות שלישית' כבת קיבוץ גבע לקיבוץ שבו שהה אז גם דויד בן-גוריון. התפקיד שקיבלתי כ'בת בשירות' להימצא עם יהושע ונחמה כהן, ובעת שהייתי בצריף גם להיות רוב זמני עם פולה בצריף של בן-גוריון.
ימי ההמתנה שלפני המלחמה היו קשים מאוד בקיבוץ, בגלל הקִרבה של הקיבוץ לכּור האטומי בדימונה. היו רעשי מטוסים כל הזמן, שחיפּו על הקיבּוץ והֵגנו עלינו. החשֵכה בקיבוץ הייתה מוחלטת. התנהלנו בחשכה, וחלק התנהלו עם פנסים. אני הייתי בצריף ושָהיתי שם בחשֵכה מוחלטת.
כשהתחילה המלחמה עצמה, המתח היה גדול מאוד. שמענו רעש של מטוסי קרב. בקיבוץ עצמו היו בריכות ושלוליות וצמחיה במקומות שונים. יום אחד רציתי לצאת מן הצריף שלי ללכת לחדר אוכל ואחר כך להתייצב בַּצריף אצל פולה. הייתי יחֵפה ללא נעלֵי בית, התקדמתי יחֵפה וחשבתי שאני נוגעת בנעלי הבּית שלי שהיו מוטלות בחוץ.
דרכתי רגל ועוד רגל... הרגשתי משהו רך ומרגיש לי כמו ג'לי. ואז קפצתי בבהלה. זה היה משהו אחֵר... התבָּרר שדרכתי על צפרדע, או על צפרדעים... השבילים היו מלאים בצפרדֵעים, שקָפצו מן השלוליות אל השבילים בקיבוץ וטִיילו באין מפריע! אולי בגלל רעש המטוסים, אולי בגלל קולות בעלי החיים שהגיבו לקולות היֶרי ולַהפגזות הרחוקות... בכל מקרה, טעמתי משהו מהטעם של בני ישראל במצרים: גם מכַּת חושך, וגם מכַּת צפרדעים!
שאלתי אחר כך את פּולה והיא סיפרה לי: "גם אני ובן גוריון דרכנו על צפרדעים". היא לעולם לא קראה לו "דויד", אלא "בן גוריון". כל פּוליטיקאי צריך מדי פעם לדרוך על מוקשים בחיים הפּוליטיים, או על צפרדעים, זה ידוע.
אני מדמיינת לעצמי שכאשר פּולה ודויד דרכוּ על צפרדעים הם אמרו זה לזה:
"לא נורא"..
"לא נעים"!
