מלאו כבר שלושה חודשים מתחילת ההפגנות ההמוניות נגד הממשלה והעומד בראשה מבלי שיינתן הסבר להיסטריה ההמונית ולהתלהבות העצומה של המשתתפים בהן. קיימים סימנים ברורים לכך שההפגנות תימשכנה - על-אף שהליכוד מוריד הילוך ולמרות נאומו של גלנט במוצאי שבת. בפנינו תופעה שאינה שפויה - המונים מפגינים תחת ים של דגלים לאומיים - ובקנאות והתמדה שלא ייאמנו - בתירוץ כביכול של התנגדות לשינוי משפטי כלשהו כאשר מירב המפגינים כלל אינם מבינים במה מדובר. בפנינו תופעה שניתן לכנותה "מרד ללא סיבה" - כשמו של סרט מ-1955 REBEL WITHOUT A CAUSE שעסק בעבריינות של צעירים אמידים. אחדים מראשי המפגינים הוזמנו לאולפנים וניכר היה מתשובותיהם שהם מפגינים נגד המשטר הדמוקרטי הקיים בזכות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו לפי השיטה הדמוקרטית הקלאסית ביותר הקיימת: בחירות חופשיות ללא לחץ וכפייה. מה, אם כן, רוצים המפגינים ומדוע דווקא עכשיו, ואם השנאה לראש הממשלה מניעה אותם - מדוע הם שונאים אותו עד כדי כך, שמוכנים אפילו "כמעט" לבצע לינץ' באשתו?
החידה הגדולה ביותר בתוך המיסתורין הפסיכולוגי של נפש המפגין היא הכיצד נוצר מצב שהעשירים והמסודרים בחיים מפגינים נגד אלה שנבחרו על-ידי המסודרים פחות. אין ספק שההפגנות הן של השבעים, המסודרים, אלה שטוב להם בחיים; הנוסעים לחו"ל בחופשות תכופות והנהנים מן השפע הכלכלי. לעומתם האנשים הרגילים תומכים בממשלה. לאלה אין זמן ואנרגיה לביצוע הפגנות-נגד - וגם מפלגותיהם אינן ערוכות לארגון הפגנות - כי מאז ימי המהפכה הצרפתית מ-1789 והקומינה הפארסאית ב-1870 והמרד האנטי-מלוכני שהתרחש ברוסיה ב-1917 - המונופול על הפגנות ניתן לשמאל והן חלק מן ה-דנ"א שלו. דווקא לכן התופעה היא מוזרה לעילא ולעילא וחומר למחקר של שורשי ההיסטריה ההמונית. מה באמת מתרחש? הרי בבחירות האחרונות במגזר היהודי השמאל והשמאל-מרכז הובסו בגדול על-ידי המחנה הלאומי ועכשיו צצה טענה תעמולתית חדשה - כאילו הרוב לא צריך לשלוט - אלא בהסכמת המיעוט. ממש רעיון מדיני מהפכני מעוות אך חדש.
אולי התשובה היא זאת שדוד בן-גוריון נהג לצטט מן התנ"ך (משלי, פרק כ"ט) כי "באין חזון - ייפרע עם". דהיינו, כאשר אין עוד אידיאל מרכזי משותף לעם - הוא עלול להתפרע. זה הסבר לא רע לעובדה המוזרה שההפגנות הן של הפריבילגיים; של שבעים שזמנם חפשי ויכולים להפגין בכל עת מבלי שפרנסתם תיפגע. לפי הסבר זה - חברת השפע היא הגורם להפגנות, לא הרפורמה המשפטית שהיא פשוטה לחלוטין. כל מטרתה היא רק להפסיק את הנוהג הבלתי חוקי שאימץ לעצמו הבג"ץ להתערב בהחלטות ממשלה ובחוקים, ולפסול ולבטל אותם מבלי שהחוק הסמיך את בית המשפט העליון לעסוק בכך.
תופעה נוספת "במלחמת השחרור" כביכול מן "הדיקטטורה", היא שדווקא עכשיו מופעלים אמצעים דיקטטוריים ממש כנגד כל מי שאינו חושב כמו הלוחמים, כביכול, למען הדמוקרטיה. לדוגמה - המקרה של שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן המתלוננת שהיועצת המשפטית לממשלה שמונתה על-ידי יאיר לפיד הדמוקרט הגדול השולט כדיקטטור יחיד במפלגתו - הורתה לשרה כי אסור לה לדבר ולהרצות על ענין הרפורמה הנדרשת כי זאת כביכול "סוגיה פוליטית", ולכן מהווה "תעמולה". לפרשנות צינית כזאת של החוק לא ראיתי דוגמאות מאז שעזבתי בגיל 11 ארץ קומוניסטית במזרח אירופה שקראו לה "דמוקרטה עממית". והרי היועצת המשפטית לממשלה - אף היא נמצאת בהגדרה של תעמולה פוליטית כי אף היא מונתה לתפקידה ממניעים הפוליטיים של מר לפיד. אז גם היא נמצאת בניגוד עניינים אסור - ולכן אסור לה לדבר על הרפורמה.
ולבסוף - תופעה לא פחות מדהימה היא שזאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה שגם הדתיים רוצים לשלוט כיאה למספר המנדטים שקבלו. אולי זאת הסיבה להיסטריה של ההמונים המפגינים וזאת סיבה טובה בעיני מנהיגיהם להפיל את הממשלה על-אף שנבחרה בבחירות דמוקרטיות לחלוטין. זהו מרד נגד הדמוקרטיה - ולכך סופו להכשל.
