בתוך בליל הפרשנויות והאמירות של השבועיים האחרונים, מילה אחת כמעט ולא הושמעה: המילה - שלום. זוהי התפתחות מבורכת, אם יורשה לי לומר. לא כי השלום אינו יעד טוב וראוי (ודאי שכן), אלא שההימנעות מהדרישה לבואו "כבר עכשיו", או מחר-מחרתיים, מעידה על שינוי עמוק שחל בציבור הישראלי - אות להתבגרותו הפוליטית. מי אינו זוכר את ההבטחות מימים עברו על ה"שלום" עם הפלשתינים הנמצא מעבר לפינה, שינחת עלינו אם רק ננקוט צעדים רצויים אחדים? לא הייתה כמעט מפלגה בישראל - אם בימין ואם בשמאל - שלא הבטיחה שתשיג לנו אותו בדרך זו או אחרת. הפוליטיקאים סברו שללא מתן הבטחות לשלום, הם יאבדו בוחרים יקרים, כי הציבור כמהָה לשלום ועל כן חובה למכור לו אותו. הם גם קיבלו כאקסיומה את הטענה שלב ה"סכסוך" עם הערבים הוא "הבעיה הפלשתינית", ועל כן שלום אזורי מותנה בפתרונה. לא כן כיום. אפילו מן השמאל הישראלי, וודאי מן המרכז, כמעט איננו שומעים בשנים האחרונות הבטחות על כך שיש בידם איזו נוסחת קסם - בצורת ויתור גואל זה או אחר שלנו - שתביא את השלום הנכסף עם הפלשתינים. הסיבה לכך כמובן היא מחיר הדמים שהציבור שילם על נסיונות השווא שלהם להביאו - מאוסלו עד להינתקות, ומן הוויתורים המפליגים המוצעים של ברק עד לאלה של אולמרט. במהלך השנים הארוכות הללו הייתה זו המציאות האכזרית, שכללה רק לאחרונה ירי של אלף וחמש-מאות טילים עלינו, שהחדירה בעם את ההבנה שהמנהיגים הפלשתינים אינם מעוניינים בשלום עמנו, אלא בחיסולנו. וכך, מנהיגי המרכז/שמאל שלנו - בני גנץ, יאיר לפיד ודומיהם - מבינים שהעם לא יאמין להבטחות השלום שלהם. גם אם הם מניחים (וזו אינה בהכרח הנחה מופרכת) שמצב של שלום כלשהו, או של אי-מלחמה, אינו בלתי אפשרי במועד עתידי בלתי ידוע (אף שיהיה זה מוגזם לסבור שחדרה בהם ההכרה שלא ויתורים טריטוריאליים הם שישיגוהו), הרי שאותם מנהיגים כנראה אינם מאמינים עוד באפשרות מימושו בזמן הקרוב. אלא מה? בסתירה לכך, דורשים מאיתנו מנהיגי המרכז/שמאל שנתחשב במידה המרבית ברצונו של הממשל האמריקני. ורצונו זה מהו? ויתורים מפליגים מצידנו. בין שהאמריקנים מאמינים בכך שהללו באמת יביאו את ה"פתרון" לסכסוך עם הפלשתינים ובין אם לאו, הרי שדבר לא יזיזם מסברתם שהם "הכרחיים". האמריקנים יודעים שלדעתנו, הוויתורים האלה הם הרסניים, אבל הדבר לא ימנע מהם ללחוץ עלינו במלוא הכוח לבצע אותם. וכשיגיע הלחץ, האם מנהיגי השמאל והמרכז שלנו, אם יהיו לשלטון, יעמדו בו? האם יהיו מוכנים לעימות עם אמריקה בסוגיה זו? קשה לדמיין אדם כמו גנץ מנהל מערכה דיפלומטית וציבורית עניפה שתהיה מנוגדת לעמדת הממשל האמריקני בנושא הפלשתיני, כמו גם בנושאים אחרים - ולו רק כי ירגיש חסר אונים וכישורים נוכח כל מה שכרוך בה. לא, הוא ייכנע ללחץ האמריקני. כניעה כזאת תהיה טעות מצד כל מנהיג, ותהיה זו טעות מצד הציבור לתמוך במנהיג כזה. גם יש לקוות שבשנת ה-75 לעצמאותנו, למד העם לדעת עוד משהו: מדינת ישראל מצויה במצב שבו, גם מול לחץ בינלאומי כבד, היא מסוגלת לנקוט את הצעדים ההכרחיים לקיומה ולהצליח בהם - בין אם הצעדים הללו ייעשו בתוך ארץ ישראל או אלף וחמש-מאות ק"מ מזרחה ממנה.