ושוב אנו עדים לשליפה של משרד האוצר המתכוון לחוקק הוראה על פיה יעבירו הרשויות המקומיות חלק מכספי הארנונה שהן גובות לקרן ייעודית, לשם חלוקתם בהתאם להיתרי הבנייה למגורים שהן יפיקו. הפועל היוצא של המהלך הינו סבסוד ערים 'עניות' וערים חרדיות באמצעות מיסוי תושבי ערים 'עשירות', ערי המרכז.
זהו מהלך מקומם הנוגד את העקרונות עליהם מושתת המיסוי המוניציפלי: "הפדרליזם הפיסקלי". לא בכדי המהלך גורר מחאה של ראשי הערים העלולים להיפגע מהמהלך. הם הזדעקו בצדק, כל אחד ונימוקיו, שעיקרם שהמהלך מהווה הטלת מס נוסף במסווה של ארנונה. המהלך מהווה הפעלת כוח פוליטי אגרסיבי באופן חפוז ומבלי שקדם לו מחקר אמפירי לשם לימוד השפעותיו, תוך הענשת הרשויות היעילות באמצעות הטלת מיסוי עודף עליהן ויצירת אפליה.
המהלך מעורר מחאה המקבלת ביטוי בעיצומים וצפוי לעורר חשש חמור למרי כנגד מיסי הארנונה, דוגמת מחאת מס הגולגולת העירוני שהטילה מרגרט טאצ'ר, שגרר עליה בעלמות מס לכדי פי חמש ולקח מעל עשור לתקן זאת, תוך שהגב' טאצ'ר גורשה מהשלטון. כדאי למקבלי ההחלטות ללמוד מכך לקח.
חקיקה זו מפרה עקרון יסוד במיסוי: "עקרון ההנאה". אדם צריך לשלם מס לפי מידת התועלת שהוא מפיק מהשירותים הציבוריים שהוא מקבל. מידת התועלת היא פועל יוצא של היכולת להשפיע על סוג ורמת השירותים המתקבלים. זה מופר שעה שחלק מהמס שמשלם פלוני מועבר לאלמוני הנהנה משירותים ציבוריים מבלי לשלם עליהם. באשר לטענות של "צדק חלוקתי", הן אינן מן העניין כאן. עקרונות ההגינות במיסוי יכולים להתממש רק באמצעות המיסוי הפרוגרסיבי וההוצאה התקציבית, שם מקומן. כיצד ניתן להסביר שפלוני חסר אמצעים הגר בשכונה חלשה בעיר חזקה יממן אלמוני עשיר הגר בשכונה חזקה בעיר חלשה, כיצד יבוצע הזיהוי לשם מימוש "צדק חלוקתי"?
קשה ליישם טוב את עקרון ההנאה, כי אין לממשלה מידע על מידת התועלת של כל תושב בכל נקודת זמן מכל מוצר. הפדרליזם הפיסקלי, הוא כלי לקירוב המס לעקרון התועלת (ההנאה). בפדרליזם, מדינות מאצילות באופן מוגבל החלטות הנוגעות למיסוי או לתקציבי הוצאה, לקהילות שבתחום ריבונותן; הכוונה לגופים שלטוניים כגון ערים, רבעים, קהילות ומדינות שלמות במבנה פדרלי. בדומה לשוק החופשי, למדיניות זו יש השלכות על היעילות וההגינות של מערכות המס ושל ההוצאה הציבורית. בארץ זה מקבל ביטוי בארנונה של הרשויות המקומיות.
אחריות ציבורית היתרון הגלום בפדרליזם פיסקלי נובע מכך שלקהילות שונות יש העדפות שונות. המוצרים הציבוריים הם לעתים קרובות מוצרים מקומיים ולא מוצרים ברמת המדינה, ולכן אין יתרון לגודל באספקתם לכלל המדינה. כך ניקיון עיר יכול להתקיים ברמת העיר הבודדת ואין יתרונות בניהול משותף של הניקיון בכלל המדינה. הענקת שירותים ציבוריים ברמה מקומית היא ממוקדת יותר ומדויקת יותר. היא מאפשרת לכל קהילה לבחור את המוצרים המותאמים לרצונותיה. גם אילו הייתה הממשלה יודעת את ההעדפות השונות יהיו לה קשיים פוליטיים, רגולטוריים או משפטיים לספק לאזורים שונים שירותים באופן מפלה. קשיים אלו נמנעים באמצעות מיסי הארנונה.
כך אנשים שבוחרים רמת שירותים שונה, למרות שהכנסתם דומה הם אינם משלמים מס דומה כי התועלת שלהם מהמוצרים הציבוריים שונה. התושבים יכולים לבחור באופן חופשי את רמת השירותים ובהתאם לכך את המיסוי, לפי הקהילה שאליה הם בוחרים להשתייך. ובדומה לשוק החופשי הם יכולים להגר לקהילה חדשה המתאימה להם יותר.
הזיקה שבין המיסוי להוצאה הציבורית וזיקתם לקהילה, מסייעת ליצירת אחריות ציבורית. הציבור משלם מיסים באופן ישיר לקהילה הקרובה אליו בעבור המוצר שאותו הוא רוצה, ולכן הציבור יכול לפקח בקלות רבה יותר על התוצאה ולדרוש תשובות ברורות מנבחרי הציבור. התחרות על ליבם של התושבים מקטינה את יכולת ההנהגה למעול באמון הציבור, שכן אז הציבור יביע אי-שביעות רצון ויהגר לקהילה אחרת או יגיב בהתאם ביום הבחירות.
חלוקת המדינה לפדרציות מאפשרת לעשירים לפעול במנותק מהעניים מבלי לסייע להם וזה מחמיר את אי-השוויון. לניהול האזורים העניים יש פחות הכנסות ויש בו יותר הוצאות, לכן האוכלוסייה בו תקבל שירות מוגבל לעומת באזורים העשירים. אולם סבסוד האוכלוסייה הענייה באמצעות מיסי ארנונה של אוכלוסייה אחרת חוטאת לעקרונות המיסוי וטמון בה חשש חמור לפגיעה ארוכת טווח: מיסוי תושבי הישובים המבוססים מבלי לקבל כנגדם שירותים, עידוד ישובים עניים להסתמך על מתת הישובים העשירים, דיכוי התמריץ לייצר תשתית לעסקים בישובים העניים המאפשרים גביית ארנונה, חיזוק האוכלוסייה המשלמת ארנונה ועוד.
ראינו שחיזוק הישובים החלשים צריך להתבצע באמצעות התערבות השלטון המרכזי ולהיות ממומן ממסי הכנסה וצריכה. השלטון המרכזי יכול לצמצם את האוטונומיה של הקהילות, כדי לאפשר לאזן את רמת השירותים בין הקהילות השונות. על השלטון המרכזי להאציל סמכויות לדרגים שמתחתיו רק במידה המאפשרת להגדיל את הרווחה. השלטון המרכזי צריך להגביל את האוטונומיה של הקהילות לתחומים מוגדרים תוך הטלת פיקוח ותקצוב משיקולים של תיקון השפעות חיצוניות ושיקולי הגינות.
הטלת 'מס קרן ארנונה' על ערים מנתק את הקשר הגורדי שבין משלם המס לשירותים שהוא מקבל. העירייה הופכת להיות צינור בין משלם המס לבין מי שנהנה ממנו, מבלי לשלם ומבלי שיש לו כל זיקה אליו. בסוף התהליך משלם המס יביע את מחאתו, במקרה הטוב כמו צרכן בשוק החופשי, הוא יפסיק לקנות 'מוצרים ציבוריים' יקרים, ובמקרה הרע באמצעות מרי מיסים. ראו הוזהרתם.