שיר הנושא של הסרט "מיתה טובה" - "בארץ להד"ם" מעיד היטב על המסר של סרט זה. הסרט מדבר על חולים במחלות סופניות שמחפשים מפלט מהסבל שלהם, על-ידי התאבדות. אבל כולם מפחדים לעזור להם, מפני שהדבר לא חוקי בארצנו השמרנית. מי שנמצאים מהצד השני, האנשים הבריאים, לא מסוגלים לעכל את הסבל של הגוססים ולא מוכנים להסתכל למוות בפנים. כך הקמנו בתי חולים משוכללים, המאריכים חיים של סבל.
הסרט מנסה להציג פתרון לבעיה, פתרון אותו מוצא זאב רווח, המגלם ברגש ובכישרון רב בעל אוהב ודואג לאשתו המאבדת את זהותה בגלל מחלה ניוונית במוח. את הפתרון הוא מוצא בלחץ כל האנשים, קרובי המשפחה, המתענים מול בקשות ותחינות של החולים הסופניים שישימו קץ לסבלם.
תוחלת החיים שעלתה מאוד, הגדילה עד מאוד את מספר האנשים שסובלים ממחלות חשוכות מרפא. הדבר הציף את הבעיה של הסבל האנושי הכרוך בכך, לא רק של החולה, אלא גם של בני המשפחה. הבעיה הפכה לבעיה חברתית בוערת בחברה שלנו.
בארץ להד"ם משמעו אחרי כל המוות והמחלות שהסרט עוסק בהם. ארץ להד"ם זאת ארץ של דברים שלא היו מעולם. והכוונה לעולם שלנו שהכול בו הבל הבלים. עולם החלומות של המציאות הגשמית שנבראו מכוח רוח הבריאה. עולם שהוא למעשה פרי דמיוננו, ועטור בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו.
הרי במוות יש נחמה. באמת שלו שמקפלת בתוכו את העולם הנצחי שקיים מעבר לדמיון וחזיונות השווא של חיינו. הסרט מחבר אותנו לרגשות האהבה העמוקים, לחמלה של קרובים ומכרים, שלא יכולים כבר לעמוד חסרי מעש מול הסבל הזועק לשמיים של חולים סופניים מתייסרים.
בקטע שיא של הסרט, קרובי משפחה ומכרים של החולים הסופניים, יוצרים להקה השרה את מילות השיר ארץ להד"ם: "קח אותי לשם - לארץ להד"ם"... בקשתם היא בעצם להגיע לעולם האמת - שמעבר לסבל הגשמי חסר המשמעות של החיים האלה. המקהלה הזאת, היא בעצם מחאה ציבורית זועקת לשמיים כנגד מערכת הבריאות והחוק, שמצד אחד מאריכים חיים ומצד שני רק מאריכים את הסבל. מנגד כולנו מכירים את הפיתוחים והתרופות החדשניות, שיש בכוחן באמת לרפא - אבל הן עולות הון תועפות ולרוב לא כלולות בסל הבריאות שלנו.
