לפני המון שנים, כשאהרן ברק היה היועץ המשפטי לממשלה, התחוללה כידוע פרשת הדולרים של משפחת רבין. שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ, החליט לסגור העניין בכופר, אך ברק התנגד ועמד על ניהול משפט פלילי בגין החזקת מט"ח, שהייתה בלתי חוקית באותם ימים. בתגובה, "הרגיע" שר האוצר את ברק ואמר לו שאיש לא יעתור נגדו לבג"ץ עקב הטלת הכופר על רבין. או אז בישר ברק לשר האוצר, שאם לא יימצא מי שיעתור לבג"ץ - יגיש ברק עצמו, בתפקידו כיועמ"ש, עתירה לבג"ץ כנגד שר האוצר עקב ההסתפקות בכופר. ולימינו אנו: העמותה לאיכות השלטון הגישה לבג"ץ עתירה לבטל את התיקון בסעיף הנבצרות בחוק יסוד הממשלה. היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, כאחד המשיבים, הגישה לבג"ץ - בהוראת בג"ץ - תגובה לעתירה בת קרוב ל-70 עמודים צפופים. התגובה של היועמ"שית מנוסחת ומנומקת באופן חמור ביותר כנגד התנהלותו של ראש הממשלה, ולמעשה היועמ"שית - למרות היותה משיבה - מצטרפת לעתירה. נשאלת השאלה, למה ומדוע היועמ"שית צריכה להמתין לאיזה ג'ינג'י, שנמצא מחוץ למערכת, שיגיש עתירה - כדי שהיא תוכל לרכוב על העתירה שלו, ולהביא לבג"ץ את עמדתה. הסינרגיה הזאת בין היועמ"שית לבין עותר פרטי - לא ממריאה לפסגת מראית פני התקינות.

הערה:

למען "ההיסטוריה" של יצחק רבין יצוין, כי משהחליט ברק שלא להסתפק בכופר הודיע רבין שהוא מתפטר מראשות הממשלה והוא לא יציג את מועמדותו בבחירות שעמדו בפתח. בתגובה, החליט ברק להסתפק בכל זאת בכופר בלבד, וזאת בנימוק שרבין כבר העניש עצמו די בהתפטרותו (רק לאה רבין עמדה לדין פלילי אצל השופט המחוזי - לימים השופט העליון - דב לוין, וספגה קנס כבד).