לפי דעתי הבעיה של המחאה היא שאין לה מנהיג ראוי. ראשי האופוזיציה שמנהיגים אותה, לא מייצגים באמת את המפגינים, אלא את עצמם. מה שקרה, שהממשלה זכתה לרוב יפה, אבל כשהתגלתה תוכנית הרפורמה שלה, הסתבר שמדובר במשהו הרסני שרבים מאוד מקרב המצביעים בעד בנימין נתניהו, התנגדו לה והפכו בעצם לחלק מהמחאה. סקרים שערכו ערוצי הטלוויזיה השונים, גילו בפירוש נטישה המונית של בוחרים, את מחנה נתניהו.
למרות שלמחאה הישנה של האופוזיציה נגד נתניהו נוסף ציבור גדול, המחאה לא מצאה לנכון לשנות כנדרש את הטון שלה. עדיין ההתקפות האישיות על נתניהו, דרעי ועוד, קיבלו הד גדול בתקשורת, כאשר אחוזים גדולים מהמוחים לא יצאו לרחובות למחות נגד זה, אלא רק נגד הרפורמה המשפטית.
כך נחלש מאוד כוחה של המחאה נגד הרפורמה, שקיבלה צביון של מחאה נגד כל מה שנתניהו וממשלתו ייצגו. זאת למורת רוחם של רבים מאלו שהצטרפו למחאה, למרות שבחרו נתניהו. לאלו נמאס מההקפדה היתרה של מערכת המשפט על ערכי מוסר נעלים, במקום להתעסק בפושעים האמיתיים שבאמת מציקים לנו.
כך קרה, שלמרות שרוב הבוחרים רצו לחולל שינוי מסוים, מה שהממשלה עשתה, זה להתרכז בשינוי האחר, המהפכה המשפטית. גם אלה שבאמת האמינו שהמהפכה המשפטית חשובה, הבינו מהר מאוד שהדרך בה הממשלה מנסה לממש זאת היא הרסנית כלפי המדינה ותזיק להם מאוד. מהר מאוד תפסו המחאות, המוצדקות, תאוצה והפכו ליותר ויותר קיצוניות, ובד בבד, הצד השני, שעדיין אחוז מסוים ממנו האמין בנתניהו, סרבו לקבל את המציאות, שכל המומחים, פרסו לפניהם.
במקום לנסות לעשות, למשל, משאל עם, כדי להכריע בסוגיית הרפורמה, כל צד רצה עכשיו את כל העוגה כולה. המפגינים הפכו בעצם כוח של אופוזיציה לממשלה, וערבבו בין העיקר, המלחמה במהפכה המשפטית, לבין התפל - הרצון להוריד את נתניהו מהשלטון.