אמירה צרופה מבחינה לוגית, כזו שעושה שכל ובוודאי לגיטימית לכל דבר ועניין - עוררה סערה ציבורית ובעקבותיה מעשים, חרמות, חרמות נגד וביקורת צבועה שאינה במקום. כוונתי כמובן לאמירתו של ארי שמאי - בדיון שנערך אודות החוק החדש להגבלת השימוש בעילת הסבירות - שנאמרה בהיותו אחד מחברי הפאנל בתוכנית הפטריוטים המשודרת כמעט מדי ערב בערוץ 14. כך אמר ארי שמאי שם, ואני מצטט:

• "אני שמח לקבוע, משפט אחד, שבג"ץ בבית המשפט העליון כן, נגד חוקים פרסונליים, הגיע הזמן לשחרר את המתנקש יגאל עמיר כי גם נגדו חוקקו חוק פרסונלי".

כאן נשמעו תגובות חברי הפאנל משהו בנוסח: "אוי לא לא לא". שמאי ניסה להמשיך: "למה לא"?, אך מחיאות כפיים מחד והמחנה ינון מגל שלא רצה להמשיך הפכו את דבריו מכאן ללא ברורים. התגובות לא איחרו לבוא. כמה מהן:

• ערוץ 14 חתך החוצה מתוך התוכנית המלאה של "הפטריוטים" את הקטע בו נאמרו הדברים (אם תרצו צנזורה עצמית).

• שי גולדן, מגיש בערוץ 14, תקף את שמאי קשות וקבע שהוא עשה פיגוע בערוץ 14.

• ערוץ 14 עצמו הגיב כך: "הדברים החמורים שאמר ארי שמאי משקפים את דעתו בלבד. לאור חומרת הדברים, מר שמאי לא יוזמן יותר להופיע בתוכניות הערוץ".

• ינון מגל מגיש הפטריוטים הגיב וקבע שמדובר בפליטת פה אומללה.

• שר החינוך יואב קיש הגיב לסערה וגינה את "האמירה השגויה והאומללה של ארי שמאי".

והיו עוד תגובות רבות... בהמשך היו גם מעשים: כמה גופים עסקיים, חברת שטראוס בראשם, הצהירו שלא יפרסמו יותר בערוץ 14 (הערוץ דל אמצעים כספיים ומכאן שהנזק גדול) והאווירה נגד הערוץ מתלהטת. הבה ננתח לרגע את האירוע תוך שימתו בהקשר הדברים הנכון. הדיון באולפן נסב על חוקים פרסונליים. להווה ידוע שהנושא הזה הוא בכותרות ובין היתר נטען בבג"ץ (בהקשר לעתירה נגד תיקון ענין הנבצרות הנזכר בחוק יסוד הממשלה). האם שינוי חוק יסוד יכול להיתפש כחוק פרסונלי והאם זה המקרה בעתירה הנדונה (כמו גם בנוספות שהוזכרו). כאן המקום להזכיר את האירוע לו מכוון ארי שמאי בדבריו לעיל: בחודש דצמבר 2001 אושר בכנסת ברוב של 62 תומכים מול שישה מתנגדים ושמונה נמנעים "חוק יגאל עמיר", לפיו ועדת שחרורים לא תוכל להמליץ על חנינה או קיצור מאסר של רוצח ראש ממשלה. את ההצעה יזם ח"כ אבשלום וילן ממרצ. והרי לכם "חקיקה פרסונלית" למהדרין!! בדיון באולפן טען שמאי טענה עקרונית ואת הפועל היוצא של יישומה. הטענה העקרונית היא שמי שתומך בחקיקה פרסונלית (באשר היא) במקרה אחד אינו יכול להתנגד לחקיקה כזו במקרה אחר. זה ברמה המשפטית והחוקתית תוך לקיחת כל האלמנטים, לרבות זכויות אדם, בחשבון. וגם ההפך - מי שמתנגד היום לחקיקה פרסונלית (במקרה הנדון כעת בבג"ץ ובו תוקן סעיף הנבצרות בחוק יסוד הממשלה) צריך לתבוע את יישום ההתנגדות הזו גם למקרים אחרים בו הייתה חקיקה פרסונלית. הפועל היוצא של התנהלות שוויונית כזו היא שחרור יגאל עמיר בעקבות קציבת עונש כמקובל במקרי רצח רבים. את האמירה הזו - "לשחרר את יגאל עמיר", קלטו כל האוזניים כולן. אלא שהחומר האפור האמור לייצר מחשבה לוגית ונקייה לא פעל משום מה. הרי ברור לכל (או למען הדיוק - צריך להיות ברור לכל) שהתייחסות לטיעון העקרוני אינה מאפשרת אלא יישום שוויוני של עיקרון חוקתי. אם כך - על מה המהומה? דא-עקא, דברים דומים אמר שמאי בעבר בערוצי הטלוויזיה "הלגיטימיים". אלא שאז לא רעדו אדמות הספין. אלא שיושרה, חשיבה נקייה, הקשבה וסובלנות לשמוע דברים ולהבינם - כל אלה אינם "חזקים" מאוד בימינו (אם לנקוט בלשון המעטה גורפת). ומה באמת ניתן לצפות מחברה שחלק הימנה בולע בשקיקה כל איוולת מזדמנת? (דוגמית לאיוולת כזו נשמעה לאחרונה ומשום היותה ממחישה מאוד את טענתי לעיל, היא מאלפת וחשובה. בראיון עם רופא בכיר התבקש הלז להביא דוגמה לפגיעה (הצפויה לדבריו) במערכת הבריאות. תשובתו הייתה כדלקמן: בהעדר מבחן הסבירות עלולים למנות אורתופד כמנהל מחלקה קרדיולוגית. מבטיחכם נאמנה, כך אמר האוויל הזה). שמאי עצמו הגיב ואמר: "עומד מאחורי דברי, הם דמוקרטים יותר מכל ההפגנות בקפלן. אשמח להתראיין בנושא בכל כלי תקשורת פלורליסטי".