כשיצאתי עם משפחתי לנופש בגולן ובגליל השבוע נערכתי כמובן למסלולים רטובים ויבשים. נערכתי ללינה באתר הקמפינג, וגם נערכתי, כמו בכל יציאה מהבית בחצי השנה האחרונה, לסידורי האבטחה שהוצמדה לי בגלל האיומים על חיי.
כבר בשלב זה אני רוצה להגיד תודה לאנשי משמר הכנסת המסורים ולשוטרי משטרת ישראל שפעלו ללא לאות כדי לוודא את ביטחוני ואת ביטחון משפחתי. באווירה נעימה ובמינימום האפשרי של הכבדה והצקה בנסיבות הבלתי אפשריות הללו.
ולמען האמת, ליציאה גם התלווה חשש. חשש אחד מהדרך שבה יתמודדו אשתי וילדיי, וגם השכנים, החברים ובני המשפחה שיצאו איתנו לטיולים, עם הטרדה, הצקה וגם אלימות שלצערי, כבר כמעט התרגלתי אליהם. קבוצות הוואטסאפ שהוקמו, ובהן עודדו מובילי המחאה פעולות של ריגול, הצקה, הטרדה, רדיפה ועוד כל מיני מרעין בישין, רק הוסיפו לחשש. ומעבר לחשש הפרטי והמשפחתי חששתי ממשהו אחר.
חששתי שהרצון של קבוצה קטנה ושולית להחריב את האפשרות למחלוקת בכבוד, לאי הסכמה מנומסת, לדיון פתוח ולשיח מפרה בין חלקי העם שלנו, הצליח. כאילו האופציה היחידה שעומדת לרשות מי שלא מסכים עם המדיניות שאותה אני מקדם היא לצעוק "בושה!" או לתקוע בזמבורה כדי להפריע את המנוחה והחופשה של אלה שאיתרע מזלם לנפוש בסמוך אליי.
ואני שמח להגיד שהתבדיתי. בזמבורות לא פגשתי, אפילו לא באחת! אבל אגיד לכם מה כן פגשתי. פגשתי בחופשה הרבה מאוד ישראלים יפים. הרבה מאוד ישראלים שתמכו ותומכים בי ובמהלכים של הקואליציה לתיקון מערכת המשפט. וגם ישראלים שהיו להם הערות, שאלות, תמיהות והתנגדות.
והמשותף לרובם המוחלט היה הפניה המנומסת (כן, תאמינו או לא, הישראלים מנומסים יותר ממה שמנסים למכור לכם) השאלה המתבקשת "אפשר להפריע רגע?" השיח המכבד, כמובן כשמסכימים, אבל גם כשלא מסכימים. וחלק מהשיחות, מאוד נעימות, כי כיף לקבל מחמאות ותמיכה. וחלק מהשיחות פחות, כי ביקורת, גם בונה, פחות כיף לקבל.
וגיליתי שלמרות הרוח הגבית בתקשורת, ולמרות ההדהוד האינסופי שקבוצה קטנה, קולנית ואלימה, של מובילי מחאה מקבלת לצערנו מפוליטיקאים באופוזיציה, אצל העם שלנו ברובו המוחלט יש קו ברור וחד. גבול שעובר בין הפגנה ומחאה לגיטימיים, לבין בריונות, הצקה והטרדה.
בין מחלוקת שהיא עמוקה ושורשית, מחלוקת לשם שמיים, בין אחים ושותפים למפעל הנפלא שנקרא מדינת ישראל, לבין התבהמות והשתוללות פרועה ועבריינית. והקו עובר ביכולת וברצון לקיים שיח.
עם חלק מהאנשים שפגשתי בטיול, השארתי את מספר הטלפון שלי, לטובת המשך שיח. כי שיח מפורר פחדים. הוא מציג את המציאות שהררי פייק ושקרים מנסים להסתיר מאיתנו. את האמת הפשוטה. שהמשותף בינינו רב על המפריד.
יש מחלוקת, אסור לטשטש אותה. יש פחדים, אסור להתעלם מהם. אבל נהיה צריכים באמת לחשוש ולפחד אם הקו האלים, המתנגד לכל שיח ופשרה, התוקפני והעברייני שחלק ממובילי המחאה נוקטים, ינצח.
ואני חוזר מהטיול בצפון אופטימי, כי בנחלי הגולן והגליל, במרכזי הקניות, בקצרין ובחצור הגלילית, בכבישי הצפון ובחופי הכינרת, הקו האלים הזה מפסיד.
גם המתנגדים לממשלה מבינים את ההבדל בין להפגין נגד מדיניות לבין להפריע לחופשה משפחתית. גם אלה שחוששים מהרפורמה מבינים שבדמוקרטיה חייבים לדבר אחד עם השני, ולא לאיים ולצעוק. גם אלה שכועסים על חוק הגיוס מבינים את ההבדל בין מחאה דמוקרטית לבין המעשה המזעזע שראינו בבני ברק, של התערטלות מול אדם שומר מצוות.
גם התומכים וגם המתנגדים, רוצים שנמשיך לחיות, להתווכח, להסכים ולחלוק, וגם להפגין אם צריך, אבל ביחד, בכבוד ובאחווה. וזו צריכה להיות המשימה שלנו, של חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה. לשקף את הרוח האיתנה של העם הנפלא שלנו, ולהקשיב לרוב הגדול שרוצה שנצליח לתקן את מערכת המשפט בהסכמה ונתמודד עם האתגרים הרבים שעומדים אל מול המדינה שלנו.
