בחלוף ארבעה ימים ממתקפת חמאס הרצחנית על יישובי עוטף עזה, נראה שרחובות יהודה ושומרון, הקמפוסים ומוסדות ציבוריים אחרים מתנהלים על מי מנוחות ולא ניכרים בהם גלויים עממים של הזדהות עם חמאס ותושבי הרצועה, או ניסיונות חיכוך עם כוחות צה"ל וסמלי שלטון ישראלים אחרים. אומנם נסיונות הפיגוע של חוליות הקשורות לארגוני ההתנגדות וכאלה הפועלים באורח בודד נמשכים, אולם אין בהם, עד כה, כדי לשנות את תמונת המצב העממית. הציבור הפלשתיני לא ממהר לצאת אל הרחוב ואיננו נוטל חלק בפעולות של הזדהות ומחאה.
אין משמעות הדברים שציבור זה איננו שמח, חש סיפוק או מזדהה עם מעשיה של חמאס. אם לשפוט על-פי המאמרים המתפרסמים בעיתונות הפלשתינית ומהתבטאויות פומביות של אישים פלשתינים, יש באבידות הכבדות הללו שספגה ישראל בימים אלה, כדי להמחיש את עוצמת מעשיה של חמאס. ישראל, על-פי גרסה, זו ספגה מהלומה שלא נחתה עליה מאז 1973. יש אפילו המרחיקים לכת עד 1948 וטוענים שזו הפעם הראשונה שהיא חשה מוכה ומתקשה לעכל את גודל האסון.
אי יציאתם לרחוב והעדר גלויים של סולידריות, נובעים ככל הנראה ממאמצים שביצעה הרשות הפלשתינית למנוע זאת, כדי שלא להביך אותה ולהעמידה בצל מול חמאס הזוכה למנה גדושה מאוד של תהילה. לצורך כך פועלים הקמפוסים של האוניברסיטאות, בתי הספר ומוסדות ציבור, באורח חלקי, וחלקם אף נסגרו. הללו מהווים בדרך כלל בסיס ליציאה לפעולות מחאה שהרשות על-פי רוב איננה מעודדת אותם.
ייתכן גם שה"הישג" שרשם חמאס, גם אם אופיים רצחני, לזכות הפלשתינים הוא כה גדול, שיש הסבורים שהיציאה לרחוב עלולה לקלקל אותו. הנוקטים בהסבר זה שואבים עידוד מן ההשוואה למלחמת יום כיפור, שם הגיעו שני הצדדים בסופו של דבר להסדר שלום.