הרמה השלישית היא חשיבות המלחמה בראייה הבינלאומית. מדובר במלחמה שבסיומה יהיה ברור יותר איך מתנהל העולם ולאן פניו. האם גובר כוחם של כוחות הרשע בהובלת אירן-חיזבאללה-חמאס-הג'יהאד ובני בריתם מבין המעצמות, או שהקואליציה של מדינות הרוצות לבלום תוקפנות ברחבי המזרח התיכון בהובלת ארה"ב וישראל היא הנותנת את הטון ומנצחת. מדינות העולם צופות במאבק הזה ותוצאותיו ישפיעו מאוקראינה ועד טייוואן, ובוודאי על גורל המזרח התיכון.
הנשיא ג'ו ביידן הבין זאת ולכן נשלח לאזור כוח אמריקני גדול, כדי להרתיע את אירן ובנות בריתה, והנשיא התייצב חד-משמעית לצידה של ישראל בביקור יוצא דופן במהלכה של לחימה. ארה"ב הבינה שבידי מדינת ישראל להשפיע על המהלך העולמי כולו: היא ניצבת כחומה בין הברברים לבין עולם הערכים המוסרי והמודרני.
לכן התוצאה של המהלך הקרקעי חשובה ביותר, וזהו אולי המלך הצבאי החשוב ביותר של ישראל מאז הוחלט לעבור את התעלה במלחמת יום הכיפורים כדי להכריע את המלחמה בדרום. גם אז היה זה סיכון גדול. גולדה מאיר התלבטה לא מעט, אבל האינסטינקט שלה אמר לה לקחת את הסיכון. במידה רבה ישראל נמצאת במצב דומה וצריך אינסטינקטים בריאים, מעבר לידע ולניסיון, על-מנת להכריע.
לעניות דעתי המהלך הקרקעי חייב לצאת לדרך. עתיד הדרום הישראלי, מעמדה של ישראל במרחב ועתידו של המזרח התיכון, כולו כמו גם היכולת בעולם להגן על ערכים אנושיים בסיסיים – כל אלה נתונים על כף המאזניים ויוכרעו במערכה הצבאית שאנו בתחילתה. זה לא יהיה קל, במלחמה יהיו קורבנות לא מעטים מבין החיילים ואולי אף בעורף, המלחמה תימשך זמן ארוך, טילים ימשיכו להיות משוגרים והכלכלה לא תחזור למצב של טרום המלחמה. אבל המחיר כדאי – אם בסופה של המלחמה יהיה ברור לנו, לאויבנו, ליריבנו, לידידינו, ולצופים מהצד מיהו הצד המנצח, ללא צורך בהסברים.
"לא מהערבים בעזה – כי אם מעצמנו נדרוש את דמו של רועי", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטנברג, הרבש"צ של נחל עוז שנרצח באפריל 1956. את הדרישה הזאת נכון לשוב ולדרוש היום ערב כניסת צה"ל למלחמה בתוך עזה.
