הטבח אותו ידענו בשבת שמחת תורה ייזכר בדברי ימי עמנו כאחד הימים הקשים אותם חווה עמנו. עוצמת הפראות המזעזעת והאכזריות שבה נהגו מחבלי האויב הן גדולות ממה שנפש יהודי יכולה להכיל והכאב המשותף לכל יהודי באשר הוא אינו ניתן לשיעור.
תגובת הממשלה, ההכרזה המיידית על מלחמה, ההתקפה העוצמתית בה פתח צה"ל - כל אלו מלמדות לכאורה על כך שהזוועה ההיסטורית הופנמה וכי קברניטי המדינה יעשו את כל הנדרש כדי למגר את האויב, להעלים את הסכנה ואף לנקום נקמה יהודית.
בחלוף כשלושה חודשים מאותו יום ניתן אכן לראות שצבא הגנה לישראל פועל כפי שלא פעל מזה שנים. הרס עצום ברצועת עזה כולה, למעלה מעשרים אלף הרוגים באויב וכששים אלף פצועים והתקדמות איטית אך עקבית בכל גזרות הלחימה. גם בצפון דומה שהפחד והרפיסות אותם שידרנו מול החיזבאללה לאורך שנים ארוכות מדי התחלף ביותר תעוזה. ההחלטה לבדל בין הזירות הייתה ככל הנראה נכונה, כל זה בתנאי שהנושא יטופל בהמשך הלחימה, יטופל עד שהאיום יוסר לחלוטין. אפילו ביהודה ושומרון ההתנהגות היא שונה - חיסולים מהאוויר, מעצרים נרחבים והרג מחבלים יותר מבעבר.
האם בכל זה די? כנראה שלא ולקמן אעמוד על כמה עניינים שלדעת רבים דרושים שיפור, לעתים דרמטי:
הכל רואים את הלחץ האמריקני הניכר בתחומים רבים, אולי אף בשינוי צורת הלחימה, בהפחתת התקיפות מהאוויר ובוודאי בסיוע ההומניטרי המוגש בנדיבות יחסית לאויב. אזכיר רק שהמחיר המיידי של כל אלה הוא בדם חיילינו הגיבורים. הכל רואים את שלא נתן להסתיר - יותר חיילים נהרגים, יותר נפצעים.
החמור מכל הוא העברת הדלק לאויב. מיד עם תחילת המלחמה וביודענו שהמנהרות הן סכנה גדולה לחיילינו הייתה הבנה שללא דלק יתמעט החמצן במנהרות מה שיגרום ליציאת הרוצחים ממחילותיהם ואובדן כושר לחימה בשל שהות ממושכת במחנק מעיק ומחליש מאד. הדלק המסופק לאויב שרובו נחמס בכוח על-ידי הרוצחים נותן לאויב אורך נשימה תרתי משמע וגורם במישרין לאבדות ופציעות בקרב חיילינו. זהו קו אדום אותו חצתה הממשלה והדבר חמור ביותר! אציין רק כי עדיין אפשר לחזור למדיניות שפויה בעניין חמור זה.
ההפוגה בלחימה השיגה אומנם שחרור חטופים אך מנגד אפשרה לרוצחים להתארגן, לצופף את השורות, לסדר את שדרת הפיקוד שנפגעה, לשקם תקשורת, למלכד בתים רבים ולהתארגן היטב להמשך לחימה. ושוב, המחיר - דם חיילינו.
ביהודה ושומרון ניכרת הכבדת יד על הרוצחים אך זו אינה מספקת. לא ייתכן שאחד ממנהיגי הרוצחים מתבטא בשבח הטבח ומאיים לבצע עוד טבח כזה והוא עדיין בין החיים. לא ייתכן שסרטים רבים מתעדים עשרות רוצחים ויותר מזויינים מכף רגל ועד ראש צועדים לאור יום ברחובה של ג'נין, כמו גם בערים אחרות, וצה"ל אינו מרים מסוק קרב לאוויר במטרה לחסל את טובחי הטבח בעתיד ולהעבירם מן העולם. נכון, עשרות גופות מוטלות ברחוב לא יצטלם טוב בקרב שונאי ישראל אלא שהתמונות מבארי, רעים, כפר עזה והמסיבה ההיא נוראות לאין ערוך יותר.
בקבינט המלחמה, בקבינט המורחב ואף אצל שרים מקרב הליכוד/ש"ס ניתן לשמוע קולות המתנגדים לכיבוש עזה לאורך זמן ולהתיישבות יהודית בה. שמענו זמירות על החזרת עזתים לצפון הרצועה, על מסירת הרצועה לידי אבו מאזן "ביום שאחרי", על התנגדות לעידוד הגירת ערבים אל מחוץ לעזה בואכה ארצות העולם. כל אלה מחזירים אותנו בהכרח לימים שלפני שבת שמחת תורה והדבר מסוכן עד מאד, אפילו מפחיד!
הוסיפו על זה את ההתנכלות של גורמים בצה"ל ובשב"כ למתיישבים יהודים, לנערי גבעות, לפעילי ימין - הכל תוך כדי מלחמה - וכל זה מוסיף על הקושי.
יש חשש לא מבוטל שעם סיום המלחמה, שלא תהיה קצרה, תהיה נטייה אצל לא מעט מהפוליטיקאים כמו גם בקרב אנשי הפיקוד הבכיר בצבא לשוב ולהתמסר לקונספציה בה היו שבויים לאורך שנים ארוכות. אחיזה בתפישות הישנות יש בה משום נינוחות, רוגע והעדר צורך להעז ולפעול, אלא שכולנו חווינו על בשרנו ממש עד כמה הדבר מסוכן (עד כדי סכנה קיומית של ממש) ומכאן שחזרה כזו לדפוסי מחשבה ופעולה ישנים פשוט לא באה בחשבון!
איך נמנע זאת אינני יודע אך כמעט ברור ומובן מאליו שיש צורך דחוף בחילופי גברי רבתי. רבים מן הפוליטיקאים צריכים לפנות את מקומם, כך גם רוב הפיקוד הבכיר בצבא וביחד עמם גם קודקודים בשב"כ ובמוסד. אנשים רעננים, צעירים יותר, אמוניים, עם תפישות לאומיות ושמרניות (לעומת ליברליזם ופרוגרס...). כאלה בעלי זקיפות קומה יהודית וגאווה לאומית. כאלה המאמינים בחזון הנביאים ורואים את ייעודו של עם ישראל. רק הנהגה כזו תבטיח שלום וביטחון בארצנו לאורך ימים.
