השיח הציבורי והתקשורתי עוסק שוב ושוב בשאלת "היום שאחרי". הכוונה לדרישה שממשלת ישראל תבהיר כבר היום מהו השלטון שיהיה ברצועת עזה אחרי הכרעת החמאס. ראש ממשלת ישראל הגדיר אמנם, בצדק, מה לא יהיה -
לא חמאסטאן ולא פתאחסטאן וממילא גם לא מדינה פלשתינית - אבל לא הגדיר מה כן יהיה. הסיבה: מה יהיה ב"יום שאחרי" נגזר ממה יהיה ב"יום שלפני", כלומר איך ייראה אותו יום, ובמלים אחרות, האם ישראל תנצח במלחמה ותוכל להכתיב את תנאיה, או האם המלחמה תגיע למצב של תיקו מדשדש והתשה מתמשכת, כאשר החמאס עומד על רגליו ומכתיב את תנאיו. ע"ע סוגיית החטופים. לפיכך, כל דיון בסוגיית "היום שאחרי" ללא נתון זה הוא חסר ערך.
על ממשלת ישראל להבהיר לעצמה, לאזרחי ישראל, לארצות הברית, ובראש ובראשונה לחיילי צה"ל ולמפקדיו:
חיילי צה"ל לא יהיו מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינית במקום כלשהו בארץ ישראל המערבית. לא בשביל זה הם נלחמים ואף נופלים.
אבל, מרוב פטפטת על "היום שאחרי" הכל שוכחים ש
המחויבות הראשונה של ממשלת ישראל היא לאזרחי ישראל ולא לנתיני האויב. על כן, עוד לפני דיון ב"יום שאחרי" ברצועת עזה מוטלת על ממשלת ישראל החובה לפעול בהקדם המרבי לטיפול
ב"יום שאחרי" של אזרחי ישראל בכלל ושל כמאתיים אלף אזרחים שהפכו לפליטים בארצם. בשלב זה נאנסת ממשלת ישראל להתעסק עם הזנה ותדלוק של האויב, בגלל
לחץ אמריקני בלתי נבון ובלתי הוגן, אשר מטרפד כל לחץ יעיל על החמאס ונתיניו.
לכאן מתקשרת כמובן שאלת 136 החטופים הנמצאים בידיו המגואלות בדם של החמאס. עם כל הכאב על מצבם, ועם כל ההבנה למצוקתן של משפחותיהם,
מנהיגות אמתית ואחראית ורחבה צריכה להיות מסוגלת להגדיר מהו מחיר הדמים שניתן לשלם.
ולכאן מתקשרת שאלת
האמינות של המנהיגות, וזה לא רק נתניהו. במשך שלושים שנים מאכילים את אזרחי ישראל בקונספציה של אוסלו, בשקר של "פתרון שתי המדינות", בשקר של "מזרח תיכון חדש", בגידול מפלצות - הן חמאס והן פתאח והן אש"ף והן חיזבאללה - שכצפוי מראש קמו על ישראל במטרה לרצוח אותה
"מן הים עד הנהר". רב-המרצחים ערפאת שלח את ישראל לשתות את מי הים של עזה, ויש בישראל מי שמדמיינים רוצחים אחרים לשילוב ב"יום שאחרי". ע"ע הרוצחים מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן וכו'.
ולכאן מתקשרת שאלת
המסר של המנהיגות, וזה לא רק נתניהו. בניגוד לרצון העם, הן הממשלה הנבחרת, הן חברי הכנסת הנבחרים, והן הרשות השופטת שאינה נבחרת - הכל עוסקים בפוליטיקה. וכן - עצוב לומר - גם חלק ממשפחות החטופים, אשר
נחטפו על-ידי שרלטנים של "המחאה" ונרתמים למסע הפוליטי האנטי דמוקרטי, "רק לא נתניהו". יש לא מעט ששכחו ש
האויב הוא סינואר ולא נתניהו.
הכל מדברים על
"ביחד ננצח", אבל דואגים לכך שלא נהיה "ביחד" וממילא שלא "ננצח". זכור לכולם עד כמה הייתה טובה התחושה שהתפשטה בקרב העם המוכה כאשר שני הרמטכ"לים לשעבר, בני גנץ וגדי איזנקוט, הצטרפו לקבינט המלחמה. על-אף ביקורת המושמעת כלפיהם, אי-אפשר להתעלם מכך שהדיונים בקבינט המלחמה רציניים יותר מ"הדיונים" בקבינט הרשמי, שראוי לכינוי
קבינט הפופקורן, שבו מככבים שרים סוררים ובלתי ראויים.
הכל מדברים על "ביחד ננצח", ובראשם ראש הממשלה נתניהו, אבל כאשר הן המלים והן שפת הגוף, הן של ראש הממשלה והן של שר הביטחון, משדרות חוסר שיתוף פעולה, המסר המתקבל הוא שלא נהיה "ביחד" וממילא שלא "ננצח".
ככה לא מנהלים מלחמה.
מה שנדרש מההנהגה, ובראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא להתעלות לגודל השעה ולשתף פעולה
באמת עם שריו, ובמיוחד עם
שרי קבינט המלחמה. מה שעוד נדרש מראש הממשלה בנימין נתניהו הוא
לדפוק על השולחן, לעשות סדר בממשלתו, ולשלול מהשרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר את היכולת להכתיב לו. הממשלה נראית כגוף שאינו מתפקד, כגוף שבו
ההיררכיה התהפכה.
לנוכח המלחמה המתמשכת בדרום, ולנוכח
הסיכוי הגובר שהמלחמה בצפון ובמזרח תתרחב, מה שעוד נדרש מראש הממשלה בנימין נתניהו הוא
להרחיב את ממשלתו ולצרף אליה את מפלגותיהם של יאיר לפיד ושל אביגדור ליברמן. התנאי והבסיס המשותף: לא מדינה פלשתינית. הלקח ההכרחי ביותר ממלחמת שמחת תורה הוא
שאין להרשות שלטון זר כלשהו בארץ ישראל המערבית.