קונספציה היא מסגרת מערכת העמדות, התפיסות, הפרספקטיבות וההערכות המנחות את האדם ביחסו לעולם. היא נכונה לגבי כל מהלך שאנחנו עושים בחיים בין אם בבית, בעבודה, בחיק המשפחה, עם חברים וכך הלאה. על הקונספציה בהקשרי השבעה באוקטובר כבר נכתבו הררים של מילים. בשבוע האחרון, כך נדמה, מתחזק הרושם אצל רבים (לפחות אלו שבאים איתי במגע מקצועי), כי כמה קונספציות קרסו. ראשית הקונספציה שננצח. כבר הערתי מעל במה זו על אסטרטגית לא ננצח את חמאס. במלחמה א-סימטרית, שבה ישראל כבולה לדין הבינלאומי וחמאס מתבצרת בלב אוכלוסייה אזרחית - מעל ומתחת לקרקע - לא ננצח. ככלל, מלחמה היא דבר מתעתע: נקודת הפתיחה ידועה, נקודת הסיום לא. ממשלת נתניהו השישית לא תכריז, כנראה, פורמלית על סיום המלחמה. מדוע? משום שמצב המלחמה מונע את חידוש המחאה החברתית, את פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט מהממשלה ומבטיח שלא תהיינה בחירות בקרוב. מכאן, יש לחשב מסלול מחדש ואולי לשנות את הכיוון (ראו בהמשך). הקונספציה שישראל חזקה קרסה גם היא. זה לא הכשל המודיעיני. גם לא המבצעי. יודעים מה? אפילו לא המדיני. את כל אלה תחקור ועדת חקירה ממלכתית, אם זו תקום. הקונספציה שבראשות מדינת ישראל עומד מנהיג שיכול להוביל את העם קרסה. סקרי הדעת הקהל המתפרסמים בקביעות מאז אוקטובר 2023 מלמדים שמפלגת הליכוד, בראשות נתניהו, מקבלת בין 15 ל-18 מדטים. המשמעות: כוחה של מפלגת השלטון נחתך בחצי. לאור תפקודו של נתניהו במלחמה נשאלת השאלה כיצד הוא עדיין מקבל מספר מנדטים דו-ספרתי? התשובה: הקונספציה ש"רק נתניהו יכול" עדיין חזקה על אלו הנצמדים לכת שנתניהו בנה סביבו שנים. גם הקונספציה שלחץ צבאי על יחיא סנואר יביא לעסקה לשחרור החטופים נסדקת. עובדה. אין סימני לחץ על הנהגת חמאס ברצועת עזה. מותם של עשרות אלפי עזתים, הפיכת חייהם לגיהנום ואפילו חיסול אל-עארורי בביירות, המיוחס לישראל, לא הביאו את חמאס למצמץ. בסוף השבוע הודיעה התנועה כי עסקה לשחרור חטופים באה בחשבון רק אם הלחימה כולה תיעצר לצמיתות, צה"ל ייצא מכל שטח הרצועה ושלטון חמאס יישמר. ככה לא משמידים את חמאס. הקונספציה הרביעית שהתנפצה היא שהימין לא יחזיר שטחים. ובכן, מנחם בגין עשה זאת. גם בנימין נתניהו מסר את חברון לערפאת. הוא אפילו לחץ את ידו והצהיר שמצא חבר. הארכיון זוכר הכל. הפייק לא יעזור. למה זה חשוב כעת? כי נתניהו מהדהד בימים האחרונים כי "היום שאחרי ללא נתניהו הוא היום שלא תהיה ישראל כי תהיה מדינה פלשתינית". זו לא יותר מתעמולת בחירות שנתניהו משדר כדי לשדר שוב ש"רק הוא יכול". ובכן, לא רק נתניהו יכול. יש אחרים שיכולים. נפתלי בנט ויאיר לפיד (גילוי נאות: לא הצבעתי להם) הוכיחו שאפשר גם אחרת. הקונספציה החמישית שבדרך, כנראה, להתנפץ, היא של נתניהו: הוא עוד מאמין ששלום אזורי - בעיקר נורמליזציה עם סעודיה - עודנו אפשרי מבלי לפתור את השאלה הפלשתינית. סעודיה כבר אותתה כמה פעמים לאחרונה שעסקה אזורית חייבת לכלול את הפלשתינים. אלא מה? נתניהו לא דן ב"יום שאחרי" כי הוא לא יודע מה לעשות עם רצועת עזה ב"יום שאחרי". להורות לצה"ל לשוחח עם מנהיגים של משפחות בעזה זו הנחייה שהיא בבחינת לעג לרש. בוודאי כל עוד הנהגת חמאס בעזה לא חוסלה וקיים סיכוי ריאלי כי מצב הסיום של המערכה הצבאית יבטיח שחמאס תמשיך לשלוט, לפחות בחלקים של רצועת עזה. אין ראש חמולה בעזה שיעז לשאת ולתת עם ישראל כל עוד יחוש מאוים מצד חמאס. יותר סביר שסעודיה לא תתפשר על עסקה שתכלול פתרון לפלשתינים ועוד יותר סביר שבית המלוכה בריאד ימתין לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר השנה. ולבסוף, הקונספציה שיש בישראל ממשלה שיכולה לנהל מערכות ציבוריות קורסת גם היא. שלושה חודשים וחצי אחרי השבת השחורה אין עדיין סימנים לקראת חזרה של תושבי העוטף לבתיהם. עבודות השיקום לא מתקדמות (אם היו מתקדמות, השרים היו מהדהדים לנו את הישגיהם בתחומים השונים). בקיצור, אין באמת על מי לסמוך והייאוש של המפונים, כמו גם של משפחות החטופים משתלט על חייהם ולמעשה של החברה הישראלית כולה. אז מה צריך לעשות עכשיו? לצמצם למינימום פגיעה בחיילי צה"ל (בוודאי כאשר אין תכלית מדינית ברורה); לשחרר את כל החטופים בעסקה; לשקם בדחיפות את עוטף עזה כולו; ולהבטיח שכל המפונים בצפון יוכלו לשוב בביטחה לבתיהם. זהו מסע ארוך, אך הכרחי, בדרך לבניית כוחה של ישראל מחדש ויצירת קונספציה שישראל חזקה היא אכן עובדה.