בקנשטיין מעידה על עצמה כי הייתה תלמידה טובה מאוד ואהבה את המקצועות אותם לימדו המורים הטובים. "מקצועות שלימדו מורים שנחשבו בעיני לא טובים, לא אהבתי אותם". עם סיום לימודיה התגייסה בקנשטיין לצבא ושימשה כמאבחנת פסיכוטכנית. עם שחרורה החלה את לימודיה באוניברסיטת ירושלים במגמת משפטים.
העזר כנגדה
שיחתנו מתקיימת בביתה של בקנשטיין ברחוב שקט ופסטורלי ברעננה, אותו חלקה עם בעלה אריק עד לפני שנתיים. השיחה ביננו בגובה העיניים ולא חשתי התנשאות, כמי שכונתה על-ידי המערכת בה היא פעלה כאליטה. בקנשטיין שבה עם משפחתה לרעננה, עיר הולדתה, לאחר שמימשה חלקת אדמה שירשה מהוריה לבניית בניין מגורים, וקיבלה בתמורה דירה באותו בניין. לאחר מספר שנים עקרו לבית בו בקנשטיין מתגוררת עתה.
ההיכרות עם בעלה אריק הייתה בעת שנפגשו בהיותם חיילים בכפר נופש בצפון. "זה היה ערב ריקודים. הגיעה קבוצת חיילים מהתותחנים ובניהם אריק שגר גם הוא באפקה. לא הייתה בניינו היכרות קודמת. הוא הזמין אותי לרקוד (צוחקת), כנראה מצאתי חן בעיניו. מאותו רגע הוא לא הניח לי והחל לחזר אחרי באופן אובססיבי". לבקנשטיין היה באותה עת חבר שנאלצה להיפרד ממנו בעקבות חיזוריו הנמרצים של אריק. לאחר תקופת חברות בקנשטיין מקבלת הצעת נישואין מאריק.
"זה היה בירושלים כשעדין הייתי סטודנטית. ישבתי עם אריק על סלע כשנופה המקסים של ירושלים מולנו ואריק מבקש את ידי". בקנשטיין עונה בחיוב אך יש לה תנאי. "אמרתי לו כי 'לא ראוי שהגבר יהיה פחות משכיל מהאישה. אם אתה רוצה להתחתן אתי אז תוציא תואר", ואכן אריק קיבל מהצבא אישור ללמודים והוציא תואר בכלכלה ומדעי המדינה. "בשלב מאוחר יותר, כשפרש אריק מהצבא בדרגת תת-אלוף, הוא ביקש את חוות דעתי ללמודי משפטים. ברכתי על כך. סיים בהצטיינות ועסק במשפט אזרחי". מזה שנתיים שאריק הלך לעולמו והגעגועים של בקנשטיין חזקים מאד. אובדן בעלה האהוב, הותיר חלל שעדיין מהדהד בליבה.
"אריק מאוד חסר לי (ארשת פניה הופכת להיות נוגה. משפילה מבטה, וניכר שהנושא קשה לה). היינו נשואים 58 שנים, וקודם לכן שנתיים חברים. אריק אפשר לי להתרכז בשפיטה ועול הבית כמו חשבונות, מחשוב, ההתנהלות הכספית ועוד, היו עליו. שואלים אותי אם שקלתי לעבור לדיור מוגן ואני ממש דוחה את ההצעה. זה דבר שלא עולה על הפרק. יש בבית כלים אביזרים וזיכרונות המחזירים אותי לתקופות הנהדרות שלי עם אריק וקשה יהיה לי רגשית להפטר מהם". לבקנשטיין שתי בנות ונכד. "הבנות בקשר יום יומי אתי ומסייעות לי לכל מה שנדרש".
אין בי חרטה
אחד הדברים שבקנשטיין ניסתה לקדם וגם נחלה הצלחה במובנים מסוימים היה השיהוי של מתן פסקי דין. "זה לא תקין שמשפט נסחב ללא סוף. אני תמיד מצטטת את האמרה: justice delayed justice denied" ("דחיית צדק היא הכחשת צדק). בתקופתה הורגשה מגמה של זירוז מתן פסקי דין.
בשנת 2003 הוזמנה בקנשטיין לוועדת חוקה ומשפט בכנסת לדיון שכותרתו היה: "משך ההליך המשפטי - בחינת דרכים לקיצורו". היא פרשה את משנתה בפני חברי הוועדה והמוזמנים האחרים וזכתה להערכה רבה.
"אני תמיד סברתי כי את פסק הדין יש להכין בהקדם האפשרי כדי למנוע עינוי דין הצדדים. אני עצמי פעלתי כפי שדרשתי 'מיום ליום ועד תום'. שופטים שלא עמדו בקריטריונים נאלצו לתת הסברים". בשנת 2018 בכנס יוזמות של כלכליסט נשאלה בקנשטיין בעניין השחיתות בארץ והיא השיבה: "אני חושבת שאנחנו במצוקה של עבירות שחיתות שחונקות את כולנו." גם כיום בקנשטיין סבורה שהמצב לא השתפר בהתייחסה לשאלתי לספרו של ד"ר חיים שיין, "באר שחת", שמביא ביטוי למקורות ההיסטוריים של השחיתות השלטונית בישראל שמהווה סכנה קיומית.
זכור פסק דינה של בקנשטיין בשנת 2006 במשפטו של עמרי שרון בנו של ראש הממשלה לשעבר אריק שרון באשמות שחיתות. נכתב בפסק הדין: "לאחרונה שומעים אנו שוב ושוב את האמירה 'הביצה הפוליטית'. ביצה זו יש ליבשה. חלקם של בתי המשפט בייבוש ביצה זו היא בענישה הלימה לעוברי העבירות בעיצומו של ההליך הפוליטי הגורמים לזיהומו. לשבט ולא לחסד. ואם בענישה חינוכית עסקנין... יהא זה המסר החינוכי". (צוטט מנבו: תפ (ת"א) 4837/05 מדינת ישראל נ' עמרי שרון). עמרי שרון נידון ל-9 חודשי מאסר.
משפט שזכה לכותרות, ביושבה של בקנשטיין בראש הרכב, הוא משפט קריסת גשר המכביה בשנת 1977, שגרם למותם של ארבעה ספורטאים אוסטרליים ולפציעתם של עשרות ספורטאים.
בקנשטיין מראה לי 'ספר' הכרעת הדין המכיל 360 עמודים. "זה היה משפט מורכב ביותר כאשר חמשת הנאשמים מלווים בעורכי דין מהשורה הראשונה. רציתי להתרשם במו עיני מהלוקיישין של הגשר ועשיתי סיור פיזי במקום יחד עם חבריי שופטי ההרכב". בקנשטיין איננה מתחרטת על פסקי הדין שלה. "לא זכור לי שהצטערתי אי-פעם על גזר דין שנתתי. שקלתי בכובד ראש את כל הטיעונים, הייתי שלמה עם עצמי, ולא היה לי אכפת כי הנאשמים יפנו לערכאה גבוהה יותר. אגב-מעולם לא שונה פסק דין שלי".
התחשבות בנגמלים
אף על-פי תדמיתה המאיימת הקשוחה של בקנשטיין, היו בה רגשות אימהיות בנוגע לעבירות סמים. "עבירות סמים מטבען הן עבירות המשליכות לעבירות פליליות, בגלל שהמכורים לסם מוכנים לעשות כל דבר, אבל הכל כדי להשיגו. בעת תקופתי כשופטת, הקימו את מלכישוע, כפר שיקום לנפגעי סמים, אלכוהול והתמכרויות השוכן על הר הגלבוע. כשהובאו לפני תיקי עבירות סמים, ראיתי לנכון להפנות נאשמים למלכישוע דרך שירות המבחן. לימים גם דאגתי שהנאשמים לא יצטרכו להגיע לדיונים פיזית על-מנת לא להטריחם ולחסוך מזמנם.
באותה תקופה עדין לא היה זום (צוחקת), אך הכנסתי דבר שבזמנו עדין לא היה מקובל והוא לעשות דיון דרך הטלוויזיה כדי לבחון את התקדמות גמילתם." הדבר זכה לתגובות אוהדות, וכאשר בקנשטיין זיהתה כי המכורים אכן בדרך הנכונה לגמילה, היא הייתה באה לקראתם בהקלות עונשין. "הייתי נותנת להם עוד צ'אנס, ועונשם היה תואם למצבם החיובי של הליך הגמילה כמו מאסרים על תנאי. כאשר ראיתי שהמכור לסמים לא משתף פעולה הענישה שלי הייתה מאסר חד-משמעית".
