לא משנה מי יצוץ מבין החורבות
|
|
|
|
מקלטים דחוסים וערי אוהלים [צילום: עבד אל-רחים חטיב, פלאש 90]
|
|
אבל, מדגיש אקונומיסט, לכל אלו אין משמעות בטווח הארוך. נתחיל עם הביטחון. מניין הגופות הוא מדד בלתי מוצלח במלחמה בלתי סימטרית, ולארגוני הטרור לא יהיה קושי לגייס לוחמים חדשים מבין חורבות עזה. כאשר המלחמה תסתיים, הרצועה לא תהיה ראויה למגורים. למאות אלפים לא יהיו בתים לחזור אליהם, מפעלים נהרסו, עסקים קטנים נמחקו, היבולים והעדרים נכחדו, הכבישים והתשתיות הופצצו, בתי הספר ובתי החולים נפגעו.
בעלי השכלה ינסו לפתוח חיים חדשים בחו"ל, בעלי אמצעים ינסו את מזלם באירופה, אבל לרוב העזתים לא תהיה ברירה אלא להסתגל. הם יצטופפו במשך חודשים, אולי שנים, במקלטים דחוסים ובערי אוהלים, עם מעט אפשרויות תעסוקה והסתמכות על סיוע כדי לשרוד. אם חמאס ינסה לצאת מהמנהרות ולחדש את שלטונו, קרוב לוודאי שייכשל; במקום זאת, הוא יחזור לימי הבראשית שלו כארגון גרילה ויתקוף את צה"ל ואת מי שייתפסו כמשתפי פעולה.
גם הרשות הפלשתינית תתקשה להשתלט על הרצועה. היא בקושי מסוגלת לשלוט ביהודה ושומרון, ונעדרת מעזה מאז שחמאס עלה לשלטון ב-2007. 88% מהפלשתינים רוצים שמחמוד עבאס (אבו מאזן) יפרוש, ואין לו יורש ברור. ארה"ב ומדינות ערב מקוות להפעיל מחדש אלפי שוטרים עזתים, שעבדו עבור הרש"פ עד 2007 ומאז קיבלו משכורות כדי לשבת בבית. אבל הימין בממשלת ישראל אינו אוהב את הרעיון ובכל מקרה לא נראה שהוא יעבוד. השליטה כנראה תהיה בידי חמולות, ובמקום ממשלה מתפקדת – עזה תהיה בידי ראשי כנופיות. לא משנה מי יצוץ מבין החורבות; ישראל לא תרגיש בטוחה, מדגיש אקונומיסט.
|
הרתעה, התרעה והכרעה: כולם התערערו
|
|
|
|
חמאס לא הורתע [צילום: עטייה מוחמד, פלאש 90]
|
|
במשך עשרות שנים, ניצבה דוקטרינת הביטחון הישראלית על שלושה יסודות: הרתעה, התרעה והכרעה. ההנחה הייתה שאם שני הראשונים ייכשלו, ישראל תנהל מלחמות קצרות וחדות כדי לחדש את ההרתעה. כל השלושה מעורערים כעת. חמאס לא הורתע, המודיעין נכשל והמלחמה אינה קצרה ואינה מכרעת. באוקטובר נזקקה ישראל לסיועה של ארה"ב, ששיגרה שתי נושאות מטוסים כדי להרתיע את חיזבאללה ואחרים מפתיחת חזית שנייה. חיזבאללה אומנם לא פתח במלחמה מלאה, אך גרם לפינוי 80,000 אזרחים – שיצטרכו להחליט האם לחזור לבתיהם, בידיעה שאויב חזק בהרבה מאשר חמאס רובץ מעבר לגבול.
סקר המכון לדמוקרטיה מצא, כי בסוף אוקטובר 46% מהישראלים היו אופטימיים לגבי עתידו של הביטחון הלאומי; כעת השיעור הוא 41%. המלחמה גרמה לישראלים לחוש פחות בטוחים, לא יותר בטוחים. "הביטחון העצמי של כל הישראלים השתנה דרמטית ולעולם לא יחזור לקדמותו", אומר קצין בצה"ל.
חלק מהבעיה הוא פוליטיקה פנימית. שלושה רבעים מהישראלים רוצים שבנימין נתניהו יתפטר (כעת או לאחר המלחמה). הוא מעמיק את המחלוקות בדבקותו בקואליציה הימנית-קיצונית, בתקווה למנוע את הקדמת הבחירות. תקציב המדינה מוכיח זאת: 1.7 מיליארד שקל לאברכים שלא מתגייסים ו-200 מיליון שקל למשרד המומצא של אורית סטרוק, וכמעט אפס סיוע למפוני הדרום והצפון.
אפילו המלחמה הפכה לסלע מחלוקת. הישראלים חלוקים בשאלה האם להמשיך בה כדי להשיג "ניצחון מוחלט" כפי שהבטיח נתניהו (42%), או לעצור כדי לאפשר עסקה לשחרור החטופים (47%). המשטרה, תחת איתמר בן-גביר, הפעילה זרנוקי מים נגד משפחות חטופים, ומטפלת בכפפות של משי באנשי ימין המנסים לחסום את הסיוע לעזה.
בני גנץ הוא המועמד המוביל להחליף את נתניהו אם הבחירות יוקדמו, אם כי עליו עדיין למצוא דרך לעשות זאת. אם יעלה לשלטון, יהיה על גנץ להקדיש את רוב זמנו לנזקי המלחמה. הארכת הלחימה והכבדת שירות המילואים יגבו מחיר כבד מהכלכלה. עלייה בתקציב הביטחון והצורך לשקם את היישובים ההרוסים יחייבו לקצץ בתחומים אחרים, להעלות מיסים או שניהם. בוחריו יהיו מפולגים ותחת טראומה, ומעל הכל – יהיה עליו להתמודד עם כעס בינלאומי.
|
תשכחו מהנורמליזציה עם העולם הערבי
|
|
|
|
הצעירים בארה"ב תומכים בפלשתינים [צילום: עטייה מוחמד, פלאש 90]
|
|
לפני המלחמה, העולם הערבי הלך והתקרב לנורמליזציה עם ישראל. לא עוד. המראות מעזה מופיעים ללא הרף בטלוויזיות ובסמארטפונים, לצד רטוריקה ישראלית תוקפנית כלפי הפלשתינים. השלטונות בסעודיה פעלו במשך שנים להכנת הקרקע לנורמליזציה, אבל בסקר בדצמבר אמרו 96% מהסעודים שעל מדינות ערב לנתק את כל הקשרים עם ישראל.
תומכי הסכמי אברהם טוענים שעדיין אפשר להרחיב אותם. לשם כך יהיה על מנהיגי ערב להתעלם מהתנגדות כמעט מוחלטת. אולי הם יעשו זאת (כולם רודנים), אבל זהו ממש לא יסוד מוצק לבניית הסכם שממילא איבד חלק ניכר מההצדקה האסטרטגית שלו. מטרת ההסכמים הייתה להפעיל לחץ על הפלשתינים להגיע להסכם עם ישראל, אך הסיכוי לכך כעת הוא קלוש מאוד. חזית מול אירן – יסוד נוסף שלהם – פחות נחוצה כעת, כאשר מדינות המפרץ מתרחקות מעימות עימה. וכאשר הימין בישראל מציג את זוועות 7 באוקטובר, הבאת הפלשתינים לשולחן המו"מ איננה המכשול המרכזי.
לא רק עמדות הערבים השתנו, מציין אקונומיסט. עוד לפני המלחמה, הצעירים במערב היו פחות פרו-ישראלים מאשר המבוגרים – והמלחמה הרחיבה את הפער. בחודש פברואר אמרו 20% מהאמריקנים מעל גיל 65 ו-39% מבני 29-18 שישראל היא מדינת אפרטהייד. בחודש שעבר הפער לטובת ישראל מול הפלשתינים בקרב המבוגרים היה 40 נקודות, בעוד בין הצעירים היה פער של שמונה נקודות לטובת הפלשתינים. 52% מהבריטים הצעירים חושבים שהמלחמה בעזה אינה מוצדקת, לעומת 36% בלבד מהמבוגרים.
הישראלים נוטים להתעלם מנתונים אלה ולטעון שאולי יש בעיה בקמפוסים אבל לא בדרג מקבלי ההחלטות. אבל אם הסטודנטים של היום לא ישנו את דעותיהם, התמיכה העתידית בישראל נראית מעורערת. גם כמה מן הפוליטיקאים הנוכחיים הפתיעו לרעה את ישראל, כמו צ'אק שומר לפני שבועיים. שומר לא נטש את ישראל וזעמו מופנה כלפי נתניהו, כמו דמוקרטים אחרים. האופטימיים בישראל מקווים ששינוי בממשלה יחזיר את המדינה לחיקה של ארה"ב. אולי זה יקרה – אבל רק לזמן מה, מזהיר אקונומיסט. קואליציה בראשות גנץ כנראה תכלול מפלגות ימין המתנגדות לפתרון שתי המדינות, היא לא תפסיק את הבנייה בהתנחלויות ולא תחדש את תהליך השלום; ואם בכלל תקום – זה לא יקרה לפני הסתיו, לכל המוקדם.
|
הבלתי-יאמן בארה"ב עלול להתרחש
|
|
|
|
בית הדין בהאג עלול לדון בתביעות נוספות [צילום: פטריק פוסט, AP]
|
|
ככל שנתניהו יישאר יותר זמן בשלטון, כך הבלתי-יאמן בפוליטיקה האמריקנית יהפוך יותר לאפשרות מעשית: מניעת סיוע צבאי מישראל או הטלת מגבלות עליו היו רעיון של השוליים הקיצוניים, אך כעת הפכו לשיח בזרם המרכזי. ייתכן ששתי המדינות מתקרבות לעימות גלוי. ג'ו ביידן אמר שכניסה לרפיח תהיה קו אדום בגלל הפגיעה באזרחים; נתניהו אמר במפורש שצה"ל ייכנס לעיר בזמן כלשהו.
ייתכן שביידן יירתע; עד כה הוא לא הראה נכונות להתעמת עם ישראל. אם דונלד טראמפ יבוא במקומו, סכנת העימות תפחת עוד יותר. עם זאת, הרוביקון נחצה בכך שהסיוע הצבאי לישראל הוא כעת נושא לוויכוח. קחו למשל את הדרישה מישראל לחתום על התחייבות לפיה תשתמש בנשק האמריקני בהתאם לחוק הבינלאומי. כרגע זוהי דרישה פורמלית בלבד, אבל פוליטיקאים עתידיים עשויים להשתמש בה ככלי.
החוק האמריקני אוסר למכור נשק למדינות המבצעות פשעי מלחמה. אם משרד החוץ יקבע שזה מה שעושה ישראל, ארה"ב תהיה חייבת להפסיק את תמיכתה. אקונומיסט מזכיר את ההליך התלוי ועומד בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, העשוי לדון בתביעות נוספות נגד ישראל גם אם ידחה את זו של דרום אפריקה. הוא חוקר מאז 2019 טענות לפשעי מלחמה ביהודה ושומרון; בלגיה הקציבה 5 מיליון אירו לחקירת הטענות לפשעי מלחמה כעת. בית הדין ירצה מן הסתם להראות שעשה משהו. אזהרות מפני מצב בו פוליטיקאים וקצינים בכירים מישראל לא יוכלו לנסוע לחו"ל מחשש שיוסגרו להאג עדיין לא מתממשות, אך הן ממשיות יותר מאשר לפני שישה חודשים.
המלחמה גם מחדשת יריבויות פוליטיות נושנות. עד לפני שני עשורים, העימות עם הפלשתינית היה הנושא המרכזי מבחינת הבוחרים הישראלים. מחנה השלום קרס והנושא נדחק לשוליים, וב-15 השנים האחרונות הבחירות התמקדו בנתניהו. הבחירות הבאות יהיו משאל העם האחרון מסוג זה; קשה להאמין שנתניהו יוכל לנצח בהן.
אולם, ירידתו של נתניהו מהבמה לא תסיים את השסע הפוליטי. ישראלים מתונים מחפשים מנהיג שיוכל להחזיר את הפוליטיקה לעבר המרכז. הם רוצין מישהו שידחק לשוליים את הימין הקיצוני, יגייס את החרדים ויחזק את הנורמות הדמוקרטיות – אבל גנץ אינו נראה המועמד המתאים לכך. הפלשתינים יחזרו לסדר היום – נושא שהימין הצליח לנצל תוך ניפוח פחדיהם של הבוחרים.
מבקריה של ישראל מונים רשימה ארוכה של דברים שיכלה לעשות בצורה שונה מאז 7 באוקטובר: הרבה יותר סיוע הומניטרי לרצועה, להעניש פוליטיקאים על התבטאויות קיצוניות, להפעיל יותר כוחות מיוחדים ופחות הפצצות, לדון עם ארה"ב ומדינות ערב על היום שאחרי. חלק מהטענות הללו נכונות; אחרות הן פנטזיונריות, מגיב אקונומיסט.
אבל הבעיה הגדולה ביותר עם המלחמה אינה דרך ניהולה אלא תוצאותיה האפשרויות: שישראל תהיה שקועה עמוק עוד יותר בכיבוש שבמשך עשרות שנים פילג אותה מבפנים והרעיל את יחסיה מבחוץ. ברור שישראל אינה האחראית הבלעדית למצב עגום זה. הסרבנות נטועה עמוק בקרב הפלשתינים, למרות שהביאה עליהם אומללות מאז 1948. כאשר המלחמה תסתיים, הן ישראל והן חמאס יטענו שניצחו. בפועל, לא יהיו בה מנצחים.
|
|