בפרשת השבוע, פרשת "צו", בספר ויקרא פרקים ו'-ט' יש צו בדבר קיום תורת העולה, הזבח והצום. בהפטרה בספר ירמיהו פרקים ז'-ח' אנו עדים להתרסה קשה של הנביא ירמיהו לנוכח העובדה שהעם רואה בעולה, בזבח ובצום גולת הכותרת של העשייה הדתית. ירמיהו בהפטרת השבוע זועק: "כִּי לֹא דִּבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזֶבַח" (פרק ז' פסוק כ"ב) אין לאלוהים חפץ בעולה, בזבח ובצום, אלא יש לו את הדרישה, שגולת הכותרת תהיה מעוגנת בעולם ערכים של צדק ויושרה. אין לאלוהים ענין בדפוסים פולחניים, אם הקיומיות היומיומית נדבכיה חייבים להיות מעוגנים בגילויים של אי-צדק ואורח חיים לא מוסרי. אני מבקש להפנות את זעקת הפטרת השבוע לעברה של המציאות היומיומית במדינת ישראל. למרבה הכאב, לעברם של דפוסי החיים הקיומיות היומיומית במדינת ישראל בשנת תשפ"ד פונה ירמיהו: "אַל תִּבְטחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הַיכַל יֹהָוָה הֵיכַל יֹהָוָה". הביטחון הקיומי שלנו כחברה יוענק, אם נשתית בישראל חברה שהצדק הסוציאלי מנווט את חייה. חיי יום יום מוסריים והבטחת אורחות חיים המעוגנים בקיומיות של נדבכים, עליהם בנויה חברה מוסרית עדיפים על פני ההתמסרות למישורי החיים הפולחניים, כמו: צום, קורבנות וזבחים. למרבה הכאב, בחיי היום-יום של החברה הישראלית אני עדים לכך שקיימת עוצמת פער בין מציאות החיים היומיומית במדינת ישראל היקרה לנו ובין הדרישה של פרשת השבוע. לעוצמת הפער הזו אני מבקש לתת ביטוי בשירי. אֵיכָה נִשָּׁא אֶת הַכְּלִמָּה, בְּפָרְשֵׁיכֶם כַּפֵּיכֶם מַפְרִיטֵי מְדִינָה לָדַעַת אַעֲלִים עֵינַי מִכֶּם. אֵיכָה נִשָּׁא אֶת מוֹעֲדֵיכֶם מְקַדְּשֵׁי עֲבוֹדַת קַבְּלָן שָׁנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹֹֹֹֹרַח. אֵיכָה נִשָּׁא אֶת הַכְּלִמָּה, נִלְאֵיתִי נְשׁוֹא לַיְלָה בּוֹהֶה צוֹבֵא עַל מַחֲסוֹם נָעוּל בִּפְנֵי זֵעָה פָּלֶשְׁתִּינָאִית לְהַגִיר אֲגָלֶיהָ עַל פִּגּוּמִים בַּעֲבוֹדַת זָרִים. לָמָּהּ לי רֹֹב זִבְחֵיכֶם עֲדוּיִים בְּּשְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים מִשָּׁעָה בְּלוּיַת זֵעָה בַּּעֲבוֹדַת קַבְּלָן שָׁבְעָה עוֹֹלוֹֹת אֵילִים בְּאוֹר שֶׁל אָבִיב כּוֹזֵב. בּוֹכָה הַכְּלִמָּה שְׁפָתֶיהָ נוֹגְעוֹת בְּעַיִט מְרַטֵּשׁ יוֹנָה דּּוֹמַעַת שֶׁלֹּא אָגְרָה לְיוֹם סָגְרִיר בְּקִרְיָּה נֶאֱמָנָה שֶׁהָיְתָה לְזוֹנָה. בּוֹכָה הַכְּלִּמָּה גַּם תִּקוּן חֲצוֹת שֶׁל חֲרָטָה גַּם תִּקּוּן חֲצוֹת שֶׁל אַהֲבָה לֹֹֹא יִסְלְחוּ לְגוֹמְאֵי דַּם נַעַר שֶׁכּוֹס חַיָּיו לֹא גָּמְאָה מִכּוֹס הַחַיִּים. הֲכַזֶּה יִהְיֶה צוֹם אַבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ לַכֹּף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ שַׁק וָאֵפֶר יַצִּיעַ וְיַכֶּה בְּאֶגְרוֹף רֶשַׁע ? דַּי לַעֲבוֹדָה זָרָה וּמְּנֻצֶּלֶת בְּמַעַרְכוֹת הַסִּיעוּד וְעַל פִּגּוּמֵי הַבִּנְיָן.