מעטים מאוד בציבור החרדי עדיין מאמצים את ההשקופע (ההשקפה, בעברית לא חרדית) העקומה שביטא בימים אלה הרב צבי פרידמן, מראשי הפלג הירושלמי, בשיחה מתועדת עם שניים מפעילי 'אחים לנשק': "היהדות זה אגודה דתית, זה לא עם בכלל". הרב פרידמן - אוי לאותה בושה! - דוחה את מה שהבינו אפילו גדולי צוררי ישראל הקדומים, פרעה המצרי ("הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל") והמן האגגי ("יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד... בֵּין הָעַמִּים"), ומעדיף לאמץ בחום את עמדת ערפאת, יחיא סינוואר ושאר הצוררים האיסלאמיסטים, הטוענים כי ליהודים אין כלל זכות למדינה, מפני שאינם עם, אלא עדה דתית. ואת ההבל הזה משמיע - אוי לאותה חרפה! - מי שלמד בישיבת מרכז הרב והיה מתלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק.
אבל ניתנה האמת להיאמר, שאנשי המיינסטרים החרדי, והם הרוב הדומם, מספיק נבונים כדי לדחות תפיסה קנאית מסוכנת שכזו. הציבור החרדי אינו משתוקק לחזור לשלטון הצאר והפחה, ולא בא לו להיות שוב מובל כצאן לטבח שם בגולה הדוויה. הציבור החרדי המיינסטרימי דווקא מתפלל להצלחת המדינה. האנשים הללו (ואני מתכוון לאיכותיים שבהם, לא השבאבניקים), מבינים טוב יותר מעסקניהם כי אי-אפשר עוד בשעת מצוקה זו, לבעוט ברגל גסה במצוות עשה מדאורייתא ומדרבנן, ולהכריז: 'אני חרדי!'. הם מודים כי יש סתירה מובנית בין חרדיות להשתמטות ממצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", (ומבהיר הרמב"ן: "היא מצוות עשה לדורות"), ומצוות הצלת ישראל מיד צר, שלהדיפתו יוצאין אפילו בשבת על עסקי קש ותבן, קל וחומר על עסקי נפשות.
מצפונם של יהודים חרדים אנשי אמת, מכיר במחויבויותם ההלכתית והמוסרית כלפי המדינה היהודית המגינה על עצם חייהם. הם מבינים שכמו בבית משותף, אף דייר אינו רשאי להתעלק ולפטור עצמו על דעת עצמו, בטענת הכזב 'תורתו אומנותו'. אחד מהם הוא הרב יהושע פפר, עורכו של כתב העת החרדי הדעתני הפופלרי 'צריך עיון' (חפשו באינטרנט). בגליון האחרון הוא תוהה "מדוע חרדים עובדים לא מתגייסים?", ומסביר: "אנשים כשרים וישרים וביניהם תלמידי חכמים מובהקים, מסתכלים על החברה החרדית ומתקשים להבין היכן האחווה, השותפות, והאחריות המשותפת... באשר ללימוד התורה, הבה נתחיל באמירה פשוטה וברורה, שכל מי שאין תורתו אומנותו צריך להתגייס - כפי שהורו רבותינו - למען הגנה על העם ואף למען לומדי התורה".
הרב פפר חולק על הטענה הרווחת: "אנחנו לא מתגייסים כי אנחנו חרדים", וטוען כי הנימוקים להשתמטות כמו ערך לימוד התורה, תורה מגנא ומצלא, החשש מחילון בצבא - "הם רק תירוצים", שסותרים את דרכו של משה רבינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" הרב פפר מרחיק לכת וטוען כי יהודי אינו יכול שלא להשתייך "לסיפור המשותף עם אחינו היושבים בציון": "היהודי בגולה אינו יכול להיות שייך לגמרי לסיפור של מדינתו האחרת. שייכות כזו גוזרת על יהדותו כליה. יהודים רפורמים וחרדים כאחד ביקשו להעיד על עצמם שהם 'הונגרים בני דת משה', ואינם שונים משאר עדות ודתות המדינה. אך כפי שזעק הרב משה שמואל גלזנר בשנת 1920: כולם יודעים שזה לא נכון. יהודי אינו יכול להיות הונגרי-על-מלא; אלו זהויות סותרות". והמסקנה - רק בארץ יכול היהודי להגיע לשותפות מלאה עם עמו.
ומכאן מתפלמס הכותב עם הכשל האמוני של הרב צבי פרידמן: "התכחשותו של הרב פרידמן ואנשיו למימד הלאומי של העם היהודי, היא תוצר לוואי של התבדלות שהפכה להתנכרות... חלילה להתכחש לעובדות: סיפור חזרת העם היהודי אל ארצו הוא סיפור יהודי, והוא הסיפור שלנו - של כולנו. העצמת הזהות הפנים-חרדית עד כדי הפקעה מוחלטת של היהדות המתקיימת מחוצה לה, כאילו היה מדובר בזהות יהודית מול זהות פרסית של סיפור המגילה, עושקת מאיתנו את הזכות לקחת אחריות על הסיפור היהודי המתרחש כאן במדינה. כמו אסתר בארמון המלך, אנחנו נקראים ליטול בו את חלקנו, מתוך הכרה בזהות משותפת עמוקה. לאחר עשרות שנים של צמיחה וחיזוק פנים-חרדית, של גיבוש ומיסוד וכוח, הרי שבידינו הדבר".
והוא מסכם: "מי שאינו לומד, שיתגייס. כי מדובר בהגנה על העם היהודי; כי זה יציל אותנו מכתם מוסרי קשה, מחילול השם ומגזירות נגד עולם התורה; וכי מדובר בהזדמנות להשפיע באופן יוצא דופן על המדינה וזו צריכה להיות השעה היפה שלנו. כי יש לנו זהות משותפת וסיפור משותף, ועלינו ליטול עליו אחריות".
דברים דומים נכתבים במערכות השיח הפנים חרדי, מדם לבם של יהודים חרדים, שחשיבתם אומנותם. הנה למשל דברים שכתב השבוע רב חרדי (תחת מעטה אלמוני) בבלוג חרדי פופולרי: "...חובתנו ההלכתית להיות עזר לישראל הנרדפים על-ידי אויבינו מרצחינו, ולהצילם מיד צר. זו חובה הלכתית ומוסרית ראשונה במעלה. על כך אין שום ספק ופקפוק. אין חולק על כך שזו מלחמת מצווה, בה גם חתן יוצא מחופתו. אותם שמקדישים חייהם אכן לתורה, למצוות ולקב"ה, אינם בנושא כתיבתי כאן. אנחנו מדברים על אותם רבבות אלפי ישראל שאינם ממלאים את חובתם ההלכתית הנ"ל, רק בשל היותם חרדים - זה ותו לא".
הכותב מיצר על כך שמערכת הביטחון לא טרחה לארגן מסגרות שבהן יוזכו החרדים "לחיות בבטחה שלא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו", ומאשים בכך את העסקונה החרדית שמעולם לא דרשה זאת. והוא מציע לציבור החרדי ללמוד מדרכם של הלוחמים הדתיים לאומיים (שברוב התנשאות הוא מכנה - הדלים): "רואים במוחש אצל אחינו הדלים, שיש מהם גיבורי כוח ולוחמי מלחמתה של תורה בשדה ביהמ"ד, ואותם אנשים ממש לוחמים מלחמת השם להציל ישראל מיד כל צר וצורר. אין סתירה עקרונית בין הדברים.
"... לחילוניים אנחנו יכולים למכור את התותים כאילו אנחנו שבט לוי. אבל הדלים מכירים אותנו היטב ויודעים שאין בנו יותר אנשי רוח מאשר אצלם (לצערי ולבושתי). אצלם, מי שהולך ללמוד בישיבה גבוהה עושה זאת מבחירה והחלטה שהוא רוצה להקדיש את חייו לתורה (להבדיל אצלנו שאין אופציה אחרת בכלל). הם יודעים שלא זו בלבד שאין סתירה בין הקפדה על תו"מ לקיום המצווה להגן על ישראל מכל צר, אלא שהתורה מחייבת לקיים שניהם. הם המראה בה אנחנו יכולים להתבונן". בקיצור, מתחילים להתפכח.
