בשבת האחרונה (30.3) ציין המיעוט הערבי בישראל 48 שנים ליום האדמה. האירועים השנה היו צנועים ומאופקים והתבטאו בעלייה לקברים של 6 ערבים ישראלים שנהרגו אז, בשנת 1976, במסגרת ניסיון של האוכלוסייה הערבית למנוע הפקעת קרקעות באזור הכפרים סח'נין, עראבה ודיר חנא בגליל התחתון.
ה-30.3.2024 עשוי להפוך בציר הזמן ההיסטורי ליום בו היהודים במדינת ישראל יציינו את יום האדם. כמעט שישה חודשים לאחר השבת השחורה של השבעה באוקטובר ו-134 חטופים עדיין מוחזקים בשבי, בתוך רצועת עזה. נדמה, כי המחאה בעניינם עלתה בשבת האחרונה מדרגה והעצב התחלף בזעם. הדלקת מדורות, חסימת נתיבי איילון (ממש כמו במחאה נגד הרפורמה המשפטית) ומעצרם (בצדק?) של 16 מפגינים הם ביטויים מוחשיים לעלייה בעוצמת המחאה, כמו גם לזעם ולתסכול של משפחות החטופים.
חשוב בנקודה הזו להזכיר: בנימין נתניהו, כראש ממשלה, מכיר את הלחץ של המחאה החברתית מקרוב. בקיץ 2011, במחאה שנשאה את הכותרת "העם רוצה צדק חברתי", שטפו מדי שבת רבבות ישראלים את הרחובות ומחו על איכות חייהם בשורה של נושאים כלכליים וחברתיים. על סף הסתיו של אותה שנה (אוקטובר 2011) מצא נתניהו - לטענת אנשים שאז עבדו איתו - דרך לפוגג אותה: הוא צבע אותה בצבעים פוליטיים של יריביו ושחרר את גלעד שליט בתמורה ל-1,027 אסירים ביטחוניים. אל מול תמונות השחרור של שליט משבי חמאס העין לא נותרה יבשה. נתניהו הוכיח את שידענו: הממשלה תעשה הכל להחזיר את בניה הביתה.
אז, ב-2011 לא הייתה באמת התלכדות סביב סיסמת המחאה. ציבורים שלמים (חרדים, ערבים, עובדי מדינה, מתנחלים, עולי חבר העמים) הדירו את רגליהם מהכיכרות ומהרחובות - כל קבוצה מסיבותיה היא). ב-2024 ההזדהות של מרבית האוכלוסייה בישראל (בוודאי היהודית) היא עם משפחות החטופים ועם חיילי צה"ל שלוחמים ברצועה עד לניצחון המוחלט, שאיש לא באמת מגדיר אותו במונחים ריאליים. ההזדהות הקולקטיבית של האוכלוסייה עם כאב המשפחות עשויה להיות הרוח הגבית שתהפוך את ה-30 במרס של השנה ליום האדם. זאת בתנאי שהמחאה תימשך, אולי גם תחריף, ובסופו של דבר תהיה עסקה לשחרור החטופים.
ויש עוד נקודה אשר לנו הישראלים חשוב לתת עליה את הדעת: חוק הגיוס. העמדה הפרטית של כותב שורות אלו, כמו של של ישראלי אחר, אינה חשובה בפני עצמה. מה שחשוב הוא שבמציאות יש שני מחנות: אלו שנושאים בנטל הביטחוני ואלו שלא. המלחמה הנמשכת ברצועת עזה חידדה - אם בכלל היה צורך בחידוד הזה - את הפער בתפיסת העולם של שני ציבורים בתוך קבוצת הרוב היהודי, שרואים את אורח החיים של בני האדם על האדמה דרך משקפיים שונות לגמרי. צד אחד רוצה שוויון בנטל. צד שני לא באמת רוצה להתגייס (הוא חרד לשינוי הסטטוס-קוו של הקהילה). כל זה מנציח פערים תרבותיים שאין גשר אמיתי שיחבר ביניהם. במציאות כזו שבה ציבור אחד מקריב את בניו ובנותיו למען ביטחון המדינה והציבור האחר לומד תורה, הסיכוי שהתסכול והזעם של המחנה הראשון יעלו מדרגה גובר באופן משמעותי.
לחץ ממושך וכבד של החברה הישראלית (ממש כפי שהיה נגד הרפורמה המשפטית) הוא, ככל הנראה הדרך היחידה להוציא את החטופים מעיר התחתית של עזה. ללחץ כזה יש מספר היבטים כפי שכבר קרה ב-2023 בישראל. אם זה יקרה והם ישובו הביתה, אפשר יהיה להכתיר את ה-30.3.24 בשם יום האדם.
