אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."
.
הפתיחה הזו לספר 'מיכאל שלי' הדהדה בי פתאום. עמוס עוז ידע ללהטט במלים שנצרבות בתודעה, עד שנדמה לנו שאנחנו מאמינים בהן. קראתי את כל ספריו בשקיקה, ותמיד הייתי נבוך מן הפער בין המלים המהלכות קסם לבין התחושה שעמוס עוז לא אהב את גיבוריו.
היום אני יודע שסופר אינו יכול לתאר דמות 'מלאה' ללא אמפתיה. לעמוס עוז לא הייתה אמפתיה לדמותה של חנה גונן, ואני השלמתי אותה בדמיוני בזכות תיאורי ירושלים שבה נולדתי ובה גרתי בארבעים שנותי הראשונות. ליוויתי אותה כשפגשה את מיכאל בכניסה לבניין טרה-סנטה, ליד האקדמיה למוזיקה שבה למדתי, ליוויתי אותה בסימטאות שכונת מקור ברוך, בה עבדתי בסטודיו לגרפיקה בזמן לימודי, ונדמה לי שעמוס עוז אהב את תיאורי-הנוף שלו יותר מאשר את גיבוריו.
.
היום, בזכות גליה עוז, אני מבין את קסם המלים המתעתעות של עמוס עוז, ואת הפער ביניהן לבין חוסר האמפתיה שלו לגיבוריו.
.
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."
.
הפתיחה לספר 'מיכאל' שלי מהפנטת בזכות החיבור שבין אהבה למוות, חיבור שיש לו הדהוד פסיכואנליטי (ואני מתנכר לו מיד, למרות שאני פסיכותרפיסט ותיק). אבל כשאני קורא את הפתיחה הזו עכשיו, שוב, נדמה לי שהיא ריקה מתוכן. אינני מאמין לגיבורה, כשהיא כותבת שאנשים שאהבה כבר מתו, ושהכוח שלה לאהוב הולך למות. יש משהו ריק במלים האלו.
ובכל זאת המלים האלו מהדהות בי היום, כשאני מתבונן בכאב, מרחוק, בארץ ממנה הצלחתי לצאת לפני שש-עשרה שנים. אני כותב לא משום שאנשים מתים עכשיו בישראל, ולא בגלל הטבח הנורא ביישובי העוטף, אלא משום שנדמה לי שמשהו באנשים שחיים שם, במדינת ישראל, מת. אומנם הם ממשיכים להתעורר בבוקר, יוצאים לעבודה, או להפגנה, ומתגייסים בלהט למלחמה בעזה, אבל הם אינם יודעים שמעבר לסבל המוצדק שלהם מתרחש אסון נורא שהם אחראים לו, אסון שמשנה את דמותה של מדינת ישראל ואת אזרחיה, אסון שימיט עליהם חרפה עד סוף הדורות.