ניצחון פירוס הוא ביטוי המשמש לתיאור ניצחון שעלה במחיר כה רב עד שיצא שכרו בהפסדו. 602 חיילים מצאו את מותם במלחמת חרבות ברזל (מספר האזרחים ההרוגים הוא מעל 1,000). אם זה לא מחיר יקר עבור אומה חפצת חיים, אז כנראה שצריך להגדיר מחדש את המונח "מחיר יקר". אזרחי ישראל התבשרו השבוע כי אוגדה 98 יצאה מרצועת עזה ושר הביטחון הסביר כי היציאה היא כדי להיערך לפעולה צבאית ברפיח. אין לי מושג אם תהיה פעולה כזו ומתי, אבל אם היא תצא אל הפועל, מספר הקורבנות בצד הישראלי (והפלשתיני) יעלה עוד יותר.
רגע לפני פסח, אלו עשר המכות נוסח תשפ"ד:
1. 1,200 אזרחים נרצחו ומעל 600 חיילים נהרגו. כל המוסיף גורע.
2. המונח של קדושת חיי אדם כחלק מהאתוס הציוני קיבל משמעות חדשה במעטפת של סיסמאות חלולות דוגמת "ביחד ננצח" או "עד לניצחון המוחלט". זאת, מבלי להגדיר מה זה ביחד, מה זה ננצח ומה זה מוחלט. בינתיים, 133 חטופים מוחזקים בעזה. מי ייתן וגורלם לא נחרץ לשבט.
3. לראשונה מאז נוסדה המדינה, היא איבדה ריבונות למשך שעות ארוכות ונכבשו בסיסי משטרה וצבא. אומנם ישראל השלימה את ההשתלטות מחדש על הטריטוריות הללו, אבל בצד הערבי נחרת בתודעה שישראל פגיעה. בתוך ביתה.
4. שתי רצועות ביטחון חדשות קמו בתוך השטח הריבוני של מדינת ישראל. לא בדרום לבנון ולא בצפון רצועת עזה. בתוך מדינת ישראל. זו מכה גאוגרפית, כלכלית, חברתית, תיירותית ותדמיתית.
5. רבבות אלפי ישראלים לא יכולים לחזור לבתיהם. לרבים מהם אין בכלל בית לחזור אליו. יש לזה רק מונח אחד שמשקף את מצבם: פליטים בארצם מולדתם.
6. לישראל אין תוכנית מדינית ל"יום שאחרי" המלחמה. לפחות לא תוכנית גלויה. מצב כזה של דשדוש תמידי בבוץ של עזה (וגם של יהודה ושומרון) מבלי לנהל את הסכסוך מתוך יתרון מחליש את ישראל עוד יותר. רוצים דוגמא: ביידן בונה נמל בעזה. למה? כי הוא החליט. לא ישראל.
7. ישראל איבדה את הגיבוי הבינלאומי שהיה לה מצד מנהיגי העולם החופשי אחרי ה-7 באוקטובר. מערך ההסברה הישראלי כשל במטרה הלאומית מספר אחת בזירה זו: לשמר לגיטימציה בינלאומית גם לאחר שמספר הקורבנות ברצועת עזה עומד על 5 ספרות (מעל ל-33,000 הרוגים נכון לעכשיו). מדינית ודיפלומטית ישראל מבודדת וחלשה. נורמליזציה עם ערב הסעודית אינה נראית כרגע בהישג יד.
8. השסע הפנימי חזר לקדמת הבמה ובגדול. הוא משקף את פרצופה של החברה הישראלית: חצויה, מקוטבת, מפולגת. בפועל כולנו דורכים על אדמת המולדת, אבל בתודעה יש כאן יקומים נפרדים: החרדים בשלהם. תורתם היא אמונתם. מסביב יהום הסער ומבחינתם, שיהום, ובלבד שיקבלו מהמדינה (שחלקם לא מכירים בה) את המשאבים הנדרשים לקיים חיי קהילה תוך התבדלות. מי שלא מסכים, שיקרא התבטאויות על-רקע חוק הגיוס, למשל זו של הרב הראשי לישראל שאיים בירידה מהארץ. והוא מקבל פרס ישראל. יש יותר תלוש מזה? ופרט לחרדים, שני המחנות הפוליטיים, אלו הקרויים בשוגג "ימין" ו"שמאל" ניצבים זה מול זה: ממלכתי וליברלי מול ממלכתי ואמוני.
9. הכלכלה הישראלית בצניחה חופשית תלולה. זוכרים את המכה שחטפנו לאחר השקת הרפורמה המשפטית? ובכן, מאז ישראל ירדה בדירוג האשראי של סוכנויות הדירוג העולמיות. דוברי הממשלה השונים מספרים לנו שהכלכלה הישראלית מצויינת. הלוואי. רבבות בתי עסק קרסו בעקבות המלחמה ובמציאות שבה יש רצועות ביטחון בצפון ובדרום וקריאה נוספת של "צו 8" היא אופציה ריאלית, הסיכוי להשתקם מתמעט והולך. מי שטס לחו"ל ומשווה את מחירי הכרטיסים לאפריל 2023, מרגיש גם הוא את הפער בכיס. עובדה.
10. המושג אחריות קיבל גם הוא משמעות חדשה חלוטין, למעשה שתי משמעויות: האחת, הוא בכלל לא קיים. אין אחריות על מחדלים. דוח הוועדה לבדיקת האסון בהר מירון כמשל. ראש הממשלה עצמו לא מוכן לומר את צמד המילים "אני אחראי" - לא בעניין הר מירון ולא באסון שפקד אותנו באוקטובר 2023. המשמעות השנייה היא שיש אחריות, אך היא לא בהכרח מובילה לאשמה: "אני אחראי, אבל לא אשם".
חג פסח שמח לכל בית ישראל!
