המתקפה האירנית הנרחבת על ישראל ב-14 באפריל, הייתה חסרת תקדים בהיקפה במונחים עולמיים, בעוד סיכולה המוחלט כמעט הניב גילויי השתאות והתפעלות בכל רחבי תבל.
מומחים צבאיים ידועי-שם מסווגים את התקיפה המאסיבית של אירן ככישלון מהדהד עד כדי תבוסה, אל מול ניצחון מפואר של ישראל, בסיוע בני בריתה. בנסיבות אלה, אין תמה שמדינאים בכירים במערב סבורים כי כישלונה של אירן, די בו כדי לבסס הישג צבאי דרמטי של ישראל, באופן שמייתר תגובה ישראלית שכנגד.
ההישג והאופוריה בעקבותיו, היו נחלתה של ישראל כמו גם של בנות בריתה המערביות, בראשות ארה"ב, אך לא פחות מכך, והפיחו תחושות של זקיפות קומה אצל המדינות הערביות הסוניות באזורנו, אשר גם להן היה חלק בסיכול המתקפה האירנית חסרת הרסן.
דומה כי במהלך השנים האחרונות התקבע במערכת הביטחון מודל של "פינג-פונג", פעולה עויינת - תגובה, זאת כאשר פעולת התגמול של ישראל תושפע באופן מהותי מתוצאותיה של המעשה העויין שקדם לה. כך אפוא, לפי רציונל זה, העובדה שהתקיפה האירנית סוכלה ונזקיה היו שוליים, תנחיל מידה של "ישיבה על זרי הדפנה".
ברי עם זאת, כי ממדיה של הפעולה האירנית חורגים בכל קנה מידה ממה שמדינה ריבונית יכולה להכיל, ובכל מקרה, סיכול הוא בבחינת פעולה הגנתית שאין בה די כדי לשדר מסר של הרתעה אפקטיבית. על כן, מסתמנת בזירה הבינלאומית הבנה למניעיה של ישראל, בבואה לממש תגובה צבאית ראויה נגד אירן. מעבר לכך, מדינות האיחוד האירופי כבר דנות בגיבוש סל של עיצומים נגד טהרן, כחלק מהפנמת המסר המהודהד מזה שנים על-ידי ישראל, שהאיום הנשקף מאירן אינו מוגבל רק לישראל, אלא מתייחס גם לעולם המערבי בכללותו.
בה בשעה, מאכזב להיווכח כי גם בשעתה היפה של ישראל, כאשר העולם מוחא לה כפיים והתעשיות הביטחוניות הישראליות זוקפות קומה לנוכח ההצלחות הטכנולוגיות ללא אח ורע, יש בקרבנו כאלה המתעקשים "להשבית שמחות" ולגמד את ממדי ההישגים הישראלים.
המסר המרכזי המוטמע בהתייחסויותיהם הוא האדרת מרכיב התשומה האמריקנית כחלק ממהלכי סיכול המתקפה האירנית, עד כדי חידוד לפיו ישראל הייתה מתקשה להתמודד לבדה אל מול האיום שנשקף לה. במשתמע, ההתגייסות של ממשל ביידן לצד ישראל, הצילה אותה הלכה למעשה, זאת למרות התנהגותו "כפויית הטובה" של ראש הממשלה כלפי הנשיא האמריקני.
עם כל הכבוד לתרומה המצרפית האמריקנית סביב אירוע התקיפה האירנית מן ה-14 באפריל, מן הדין לחדד כי מערכת ההגנה הרב-שכבתית של ישראל היא זו אשר "טיפלה" בהצלחה פנומנלית בסיכול האיום העיקרי, קרי יירוט מוצלח של הרוב המוחלט מקרב טילי הקרקע-קרקע הבליסטיים בעלי ראש קרבי כבד משקל, אשר ייועדו לפגוע ביעדים אסטרטגיים בשטחנו.
מבלי להפחית באיום שנשקף מהכטב"מים וטילי השיוט אשר שוגרו במקביל לעבר ישראל, הרי שמשימת יירוטם של אובייקטים אלה, אשר טסים נמוך ובמהירות איטית יחסית, מורכבת פחות ומטוסי קרב יודעים ומסוגלים להתמודד מולם וליירטם במעלה הדרך. כלים אלה "טופלו" בהצלחה גם על-ידי חיל-האוויר האמריקני, כמו גם מטוסים בריטיים, צרפתיים וירדניים.
ההצלחה הישראלית אינה מקרית, וההשקעה הבלתי נדלית במאמצי מחקר ופיתוח ובהיערכות מבצעית מיטבית הוכיחה את עצמה בשעת המבחן שאין גדולה וחשובה ממנה. הקרדיט המגיע למדינת ישראל הוא אפוא, בזכות ולא בחסד. בכל מקרה היתרון האסטרטגי הטמון בשילוב ידיים עם ארה"ב ובנות ברית נוספות אל מול איום משותף ובראש וראשונה, אירן, תורם לערכים מוספים שאת חשיבותם מי יישורנו. נכון להביע הערכה עמוקה לנשיא ג'ו ביידן ולמנהיגים מערביים נוספים שכוחותיהם נתנו ידיהם לסיכול המתקפה האירנית, אולם אחר הכל "הפרחים לצה"ל".
