העולם העשיר מצוי בעיצומו של גל הגירה חסר תקדים. מאזן ההגירה נטו לארה"ב אשתקד היה 3.3 מיליון בני אדם, פי ארבעה מאשר בעשור שעבר. בקנדה המספר היה 1.9 מיליון; בבריטניה – 1.2 מיליון; באוסטרליה – 740,000; בכל המקרים מדובר בנתוני שיא ובגידול של עד פי 3.5 מאשר לפני הקורונה.
לתנועות אוכלוסין גדולות יש השפעות כלכליות ניכרות, מציין אקונומיסט. כוח העבודה הזר בארה"ב גבוה ב-9% מאשר ב-2019; בגוש האירו, בקנדה ובבריטניה הגידול הוא 20%. המשק האמריקני יהיה גדול בעשור הבא ב-2% מן התחזיות הקודמות וההגירה היא אחד ההסברים לצמיחה המואצת בו. במקביל, היא מגבירה את האינפלציה ומעלה את רמת החיים ואת התקציב הממשלתי. והגל הנוכחי שונה מקודמיו: רוב המהגרים הם בעלי כישורים נמוכים.
מקבלי החלטות רבים טענו לאחרונה, כי ההגירה מסייעת לרסן את המחירים משום שהוא מקלה על המחסור בעובדים. אבל הראיות לכך דלות ובפועל מלמדות את ההפך, טוען אקונומיסט; יתרה מזאת, המהגרים עושים קניות עם הגיעם ומגבירים את הביקוש, במיוחד בתחום הדיור. נכון שהמהגרים מעלים את התוצר, אבל מורידים את התוצר לנפש – המודד המקובל לרמת החיים. זהו המצב באוסטרליה, בריטניה, קנדה, גרמניה, איסלנד וניו-זילנד.
עובדה זו ממחישה את השינוי בסוג ההגירה. כך למשל, לפני הקורונה המהגר הטיפוסי לארה"ב היה בעל תואר ראשון, כיום הוא מסתנן מדרום אמריקה (2.4 מיליון נכנסו שלא כחוק אשתקד דרך גבול מקסיקו). במדינות עשירות אחרות, דוגמת קנדה ואוסטרליה, יש פחות מסתננים, אבל גם בהן יש עלייה חדה בהגירה של בעלי כישורים והכנסה נמוכים. זהו המצב אפילו בבריטניה, שפרשה מהאיחוד האירופי בין היתר כדי להקשיח את מדיניות ההגירה.
מגזרים הטוענים בקולניות להעדר עובדים והשוכרים מהגרים רבים, כגון חקלאות ואירוח, נוטים לוותר על כישורים וניסיון ומציעים שכר ותנאים דלים. לעומת זאת, מגזרים המשלמים היטב ומצריכים כישורים וניסיון (כגון ענף הבנייה בקנדה), אינם יוצאים נשכרים מהגאות בהגירה. מכאן נובע החשש שמהגרים דלי כישורים מפחיתים את השכר.