בשנת 1999 ביקר נשיא מצרים דאז, חסני מבראכ בדוחא, בירת קטר, וביקש מהמארחים שיראו לו את אולפני "אלג'זירה", אז תחנת שידור צעירה ששינתה את מפת התקשורת באזור. בתום הביקור, שכלל סיור במספר קרוואנים הפליא מבראכ: מקום כל כך קטן שעושה כל כך הרבה רעש ונזק. הסיפור ההיסטורי הזה הוא אולי תמצית ההוויה של המשטר הקטרי הנוכחי: הוא חתר ועודנו מעוניין להפוך את קטר למעצמה אזורית, חרף ממדיה הגאוגרפיים הזעירים. העושר העצום מהכנסות נפט וגז, הקמת אלג'זירה ומתן מקלט במשך שנים לגדול פוסקי ההלכה בעולם הסוני, השיח' יוסוף אלקרצ'אוי, הפכו את קטר לשחקן אזורי משמעותי, ששחקנים אחרים מתחשבים בו. מאז תחילת שנות ה-2000 נוהגת קטר במדיניות חוץ שעיקרה תיווך בכל מקום שבו קיים סכסוך באזור: כך עשתה בסודן, בלבנון וגם בסוגיה הפלשתינית. ישראל זיהתה זה מכבר את פוטנציאל ההסתייעות בקטר והיא מפלרטטת עם שליטי הממלכה מזה כעשור. הקטרים שימשו כמתווך בין ישראל לחמאס כבר לאחר מערכת צוק איתן בקיץ 2014. מהלכי השיקום ברצועה נעשו בעיקר באמצעות כסף קטרי. על מזוודות הכסף שהעביר השיח' מחמד עמאדי, השליח הקטרי לרצועה, כבר דווח פעמים אינספור. חשוב מכך, עמאדי גם העביר מסרים מדיניים, כמו למשל ביולי 2018 כשאמר כי בין ישראל לחמאס שוררת הבנה שלא יהיו הרוגים בחילופי אש ביניהם. ההחלטה של ממשלת ישראל לסגור את משרדי ערוץ אלג'זירה בישראל היא לא רק כרטיס אדום לתחנת שידור, שעם השנים הפכה מזוהה עם העניין הפלשתיני בכלל ועם חמאס בפרט. להחלטה יש משמעויות מדיניות קצרות וארוכות טווח: ראשית, זוהי אכזבה ישראלית ממאמצי התיווך של קטר במאמץ לשחרר חטופים. עיתוי ההחלטה גם הוא אינו מקרי: הוא מגיע יממה לאחר שמצרים פרסמה הודעה חריגה על התקדמות ניכרת במשא-ומתן בין ישראל לחמאס. ככלל, מצרים ממעטת לפרסם הודעות כאלו ומשמעות הדבר שיש הסכמות משמעותיות, דבר שקטר, כמתווכת לא הצליחה להשיג. בכל הנוגע למאמצי תיווך עתידיים שישאל תבקש מקטר (בהנחה שהתיווך יהיה אפקטבי יותר מזה של מצרים), היא תצטרך לתת לקטרים תמורה, שיכולה להיות פתיחה מחודשת של משרדי אלג'זירה בארץ. נכון לעכשיו, ישראל משליכה את כל יהבה על קהיר. מבחינה זו, להחלטה הישראלית אין השלכה ישירה על סיכויי העסקה ונדמה שהיא תלויה יותר ברצון הטוב של המנהיגות בשני הצדדים. נקודה שנייה שחשוב לקחת בחשבון: מצרים, החותמה עם ישראל על הסכמי שלום, לא תוכל למלא את התפקיד המאוד חשוב של מימון שיקום הרצועה. הכלכלה המצרית במצב לא טוב, בלשון המעטה, כך ששיקום ההרס העצום ברצועה יפול, כנראה, על מדינות ערביות עשירות כמו המפרציות. אין לשלול את העבודה שישראל מוותרת פה על סיוע כלכלי נדיב מצד קטר לרצועת עזה. אם בכל זאת תרצה לממן את השיקום, כפועל יוצא של האינטרסים האזוריים שלה, היא עלולה להתנות זאת בצמצום המעורבות הישראלית בחומרים שייכנסו לעזה. נקודה שלישית ואחרונה: אלג'זירה, למי שיודע ערבית, הייתה הערוץ היחיד שהעביר תמונות וקולות מעזה מאז ה-7 באוקטובר לכל בית בישראל. העובדה שאין תקשורת ישראלית שמכסה את המלחמה מתוך הרצועה (למעט כתבות ראוותניות בתחילתה) העצימה עוד יותר את חשיבות הסיקור העיתונאי כדי להבין מה קורה בשטח. צפייה ממושכת לאורך חודשים הוכיחה מעל לכל ספק כי אופיו של השידור מוטה (מספרים מוגזמים על נפגעים, יכולת לשדר סרטונים שצילמה הזרוע הצבאית של חמאס, תזמון מסיבות עיתונאים של אנשי חמאס בשעות שיא של צפייה וכך הלאה). מבחינה זו, היכולת לעקוב אחר המצב ברצועה (וסינון רעשי הרקע המוטים) ייפגע משמעותית, אך בשורה התחתונה, ההחלטה הישראלית היא מאוזנת משום שהיא מציבה בלם ישראלי לקטר, שמזמן מזוהה - גם דרך אלג'זירה - עם הפלשתינים בכלל וחמאס בפרט.