יום הזיכרון מדי שנה הוא יום של עצב, של זיכרון הנופלים הרבים על הקמת המדינה וההגנה עליה, והוא גם מעין התמשכות של יום השואה ומזכיר לנו כי האסונות לעמנו טרם הסתיימו, וספק אם יסתיימו אי-פעם. אולם ביום הזיכרון מִתְלַוָּה לכאב גם תחושת כבוד והערכה לנופלים ותרומתם הגדולה לעם ולמדינה. השנה יום הזיכרון כואב יותר מכאב ימי זיכרון אחרים - מספרם העצום של הנופלים והנרצחים בשביעי לאוקטובר האחרון, כאשר כה רבים חוו גם אישית את כאב האובדן, כאשר כה רבים הפצועים אשר שרדו את האש וכאשר מדי יום נופלים לוחמים ואזרחים מאש האויב. כן, השנה אנו זוכרים בדאגה בכאב אך גם בחרי-אף את החטופים הנמקים במנהרות ובמחילות ונתונים לחסד שוביהם. יום זיכרון כזה טרם היה לנו וחלילה בל יחזור אסון כזה או דומה לו. חלקים גדולים של מדינת ישראל ננטשו למעשה בשל אש האויב, הן בצפון והן בדרום. אזרחים נפלאים שאיישו את הצפון הפכו לפליטים במדינתם והאויב מוסיף לכתוש ולהרוס את בתיהם, והגאולה אינה נראית. היכן הקריאות לייהוד הגליל? זה מכבר הצפון הפך למקום משיסה לעבריינים ועתה ננטש. צה"ל מקרטע ברצועת עזה מול רפיח ואינו מקבל פקודה לתקוף ואף פינוי האזרחים אינו מתקדם, ובינתיים חמאס חוזר לשטחים ברצועה ששוחררו לכאורה משליטתו. מתעצם חששנו מהפיכת רצועת עזה ללבנון שניה המקיזה דם גיבורינו. את ההפוגה הנוכחית ניצל החמאס להטמנת מלכודות מטענים ומיקוש. תמיד הורים ליוו בגאווה אך גם בחרדה את בניהם ללשכות הגיוס, אך בשנה זו הדאגה תפחה, גם בשל כישלון הצבא באותו שבעה באוקטובר וגם בשל השיהוי בגמר המלחמה, בחילוץ החטופים ובאסונות של ירי שלנו על אנשינו ואווירת הנכאים של אובדן הביטחון הלאומי מבית. והם צופים באלו שהורידו מעצמם כל אחריות לביטחון המדינה ולהשלמת מצבת החיילים שכל-כך נחוצים לה כיום. מצבנו הבינלאומי בכי רע. שרינו החכמים תרמו לקרע עם ארה"ב התומכת בנו בנאמנות ויצאו חוצץ ובחוצפה נגד ידידנו הנשיא ביידן. הדרדרנו עד לסנקציות על משלוח נשק (לא שההצהרה הייתה חכמה או תרמה להרגעת ידידותיה של ארה"ב כאן ובעולם הרחב). עוד ועוד מדינות מנתקות יחסיהן עמנו או מכירות ברשות הפלשתינית המעודדת טרור כמדינה. גם הדיונים בהאג תורמים לאווירה. בישראל מתקיימות הפגנות מיותרות בעד ונגד השאלה מה אמור לְהֵעָשׂוֹת תחילה: שחרור החטופים או כיבוש רפיח. כבר הבענו דעתנו כי הגם שיש לשחרר את החטופים אין כיום סיכוי לכך כל עוד לא יוכה החמאס ברפיח או יתאפשר לסינוואר, ככל שעודו ברצועה, לצאת ממנה עם משפחתו ומבחר אנשיו. כיום החטופים הם חומת המגן של סינוואר, שכל הזמן מאיימים על חייו בפטפטת מיותרת במקום לעשות מעשה, ומניעים אותו להמשיך בהתעללות בנו ובעצבי משפחות החטופים. הקרקע אינה בשלה להקמת ממשלה רחבה. דומה שכמעט כל העם יודע מה צריך להיעשות אך אינו בשל להחלטה ולקיום בחירות.