בשניים מהשירים היותר חשובים של מלחמת השחרור מצוי מין סירוב תמים להיפרד מן הנופלים אף שהמוות מבצבץ בכל קרב דמים. נתן אלתרמן כתב ב"מגש הכסף": "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם/ ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים/ יענו לה: אנחנו מגש הכסף/ שעליו לך ניתנה מדינת היהודים. כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל/ והשאר יסופר בתולדות ישראל." חיים גורי אחריו, עם נפילת ה-ל"ה מהפלמ"ח - "מחלקת ההר" - בדרכם להגן על גוש-עציון: "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ואיננו נושמים/ אך הרוח עזה בהרים ונושמת./ והבוקר נולד וזריחת הטללים רוננה/ עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים./ תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת/ אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה." מומחים לספרות ופסיכולוגים יודעים להסביר טוב ממני מה מהות הסירוב של משוררים דגולים וחילונים להכיר במוות כסוף הדרך. לקשור אותו אל החיים. האם מורשת פרושית מבית שני, שבניגוד לכת הצדוקית האמינה כי יש עולם הבא וחיים אחרי המוות? רמץ מ"תחיית המתים"? לא הוסמכתי להכריע. לכל היותר להביע דעה לעצמי, בפני עצמי. אבל חש כי משהו מזה מצוי גם במלחמת 2024. משהו מן הצורך של שכולים - חילונים כחובשי כיפות סרוגות - להתמרמר על אי-הצדק ולערב זאת באמון הנתון למתקפה של מפקפקים אם היה כדאי, אם עדיין כדאי. יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" כתב אתמול כי מה שאירע הוא שישראל שינתה פניה, וזה נכון. אבל חסר בהערתו הצד השני של המשוואה: והעולם האנטישמי (ובו גם החמאס) לא שינה את פניו, וגם זה נכון. לכן מי שמשתמט מלמלא את השורות ואפילו כיפה גדולה וציצית על גופו מתנכר למהות היהודית כפי שהיא מתחייבת בשנים אלה. חרד שאינו מתייצב מרצונו בבסיס קליטה ומיון, ישראלי שבחר לחיות מעבר לאוקיינוס ולא טס הביתה ל"בואו שכם אחד לעזרת העם" כלשונו של חיים נחמן ביאליק, הם בבחינת "כופרים בעיקר", דברו של רבי עקיבא. בקצה הדרך, במוצא הנהר היהודי אל הים האנושי, נמצא צידוק לדרכנו ונראה את אחינו באים אל הארץ המובטחת מי בלהט ההכרה ומי במנוסת אימה. אך מבחינה היסטורית אנו עדיין באחת השורות הראשונות של אלתרמן: "ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת/ לקבל את הנס האחד אין שני."