הציפייה, ההסתמכות וההבטחה שלטונית נפתח עם
מאמר נכס צאן ברזל שנכתב לפני שנים רבות על-ידי הפרופסור, השופטת העליונה (בתפקידה היום) עדנה ברק ארז, אשר את כתביה האקדמיים, (בניגוד לפרקטיקה של בית המשפט העליון) ובמיוחד המאמר המצורף אני קורא בשקיקה ומזדהה עם כל מילה.
השלטון בישראל תוך שילוב של ציונות, התחשבות בקהל מצומצם עם אורחות חיים ייחודיות, והרבה הרבה אינטרסים פוליטיים חלקם לגיטימיים ועיקרם לא, יצר מצב חוקי, אשר לא ניתן, אסור ומאד מזיק לפתור אותו בכפייה, וחלה עלינו, ובראשנו בית המשפט העליון להבין שהשיהוי הענק בטיפול בפרשה, והציפייה, ההסתמכות וההבטחות השלטוניות גוברות במקרה זה על עקרון השוויון, ולא בגלל כללים של צדק פואטי אלא בגלל כללים של רווח והפסד לאומיים.
מי "אשם"? על מי מוטלת האשמה בנושא אי-הגיוס? מדובר בשני נפילים לאומיים, דוד בן-גוריון שהתחיל בסיפור, בקטנה, ומנחם בגין שהפך את הס"מ של בן-גוריון לאלפי מילין. מנחם בגין ה"דמוקרט" ה"ממלכתי", החלום הרטוב של השמאל ה"דמוקרטי" בישראל הוא זה שתקע אותנו בבוץ הזה. הוא זה שעקץ בנכלוליותו את החברה בישראל, ומסיבות פוליטיות גרידא.
מנחם בגין נע כל ימיו בין גאונות לשיגעון. השיגעון של בגין הביא אותו להתפטרות באפיסת כוחות מוחלטת, הגאון בגין מיפה את הכוחות האלקטורליים בישראל והבין שהוא חייב להעביר לצידו שני קהלים, הקהל החרדי והקהל המזרחי, תושבי עיירות הפיתוח, וכשזה יקרה כלום לא יוציא ממנו ומיורשיו את מושכות השלטון. את הקהל החרדי הוא קנה על-ידי שחרור גורף של בני ישיבות מהצבא ואת עיירות הפיתוח הוא קנה על-ידי פרויקט שיקום השכונות, ואז החרדים והמזרחיים שממילא נטרו טינה למפא"י חצו ללא היסוס את הקווים והשאר יסופר בתולדות ישראל.
איך הולכים לאחור? אז זהו, שלא הולכים לאחור, לא ניתן ללכת לאחור. בית המשפט הקורא לנו ללכת לאחור עובד על החוק הבלתי כתוב שהבטחות שלטוניות חייבים לקיים, והדרך היחידה שלא לקיים הבטחות שלטוניות היא בהסכמה.
גם צידו השני של המטבע, הפוליטיקה החרדית וההנהגה הרוחנית החרדית, לא נקי מאחריות ישירה וזאת משום שהם ממאנים לשמוע, ממאנים להאזין, אפילו אם הם מאבדים תמיכה מלמטה. הם מאבדים את תמיכת הבחורים, אבל כמו פרדות עיקשות הם נאחזים בקרנות המזבח, הם תוקעים עצמם במקום ומזיקים מאוד למדינה, אותה מדינה משאת נפשו של עם ישראל לדורותיו.
רשמי שיחה עם גורם חרדי בכיר ביותר שוחחתי לפני אוקטובר 23 עם גורם בכיר מאוד בקהילה החרדית. שוחחנו בעברית, לא ביידיש. הפלא ופלא מרבית החרדים שולטים בעברית וזוהי שפתם בבית על אפם ועל חמתם של ה"צפונבונים" שבקרבנו.
חזרתי והצעתי לו רעין
שהעליתו לפני יותר מ 11 שנים - להקים כוח הצלה לאומי לרעידות אדמה ולאסונות אחרים ולשלב בו את הצעירים החרדים. הוא נהג ברכב, היה לו זמן עד הגעה ליעד והוא הקשיב ברוב קשב. מספר דקות לפני ההגעה ליעד הוא עצר את שטף הדיבור שלי ואמר: לא הולך, רבים מהציבור שלנו מהווים כבר היום חלק מהכוח הזה, במסגרות מבוזרות זק"א, עזר מציון, יד שרה, מד"א ואחרות אך הרבנים לא יתנו לנו להירשם או להתגייס למסגרת מדינתית שכזו.
במילים אחרות הוא אמר לי להבנתי שאנו הפוליטקאים ננחה את הרבנים שלא לתת יד למסגרת מדינתית שכזו, כי אצלנו יש רק בוס אחד, והוא אפילו לא אלוהים, אלא הוא הפתק בקלפי אשר מאחוריו עומד עגל הזהב, היינו הרבה הרבה כסף. ומסגרת מדינתית עלולה להזיק לשלטונו של הפתק ולכסף הרב שבא עימו. לעומת זאת השתלבות מחתרתית חצי לגיטימית בארגוני הצלה נהנית מעצימת עיניים של כל המערכת החרדית, אחרת הציבור הצעיר ימרוד. הציבור הצעיר מחפש פשרה בין הציפיות, ההסתמכות וההבטחות השלטוניות ובין חובתו כלפי עצמו לשאת בנטל.
השופטת ברק ארז פרסמה לפני כ-20 שנה מאמר מלומד התומך בשירות אזרחי לחרדים. את המאמר לא מצאתי אך ציטוטים ממנו מאפשרים להבין את הרקע להקמתה של מסגרת אזרחית אשר תיתן מענה לשוויון בנטל, אם לא למעשה אז לפחות להלכה (שרות פחות אינטנסיבי, אך לכל החיים.)
קולה של השופטת ברק היום אינני יודע מה עמדתה של השופטת ברק ארז היום, קל לבדוק אך לא טרחתי. לעומת זאת אני יודע באיזה מקהלה היא שרה, והמקהלה הזו, בית המשפט העליון, היא גדולת המזיקים בפרשה זו (וגם בפרשות אחרות) משום שאת כללי הסבירות שבית המשפט העליון כה מקפיד לאכוף על אחרים, הוא ממאן לאכוף על עצמו. בית המשפט העליון מטרלל את המדינה בפרשנות מטורללת של עקרונות היסוד, בית המשפט העליון מביא את החברה הישראלית לקצה, בית המשפט העליון מגביר קולות מועטים של שונאי ישראל סבא ברחובות, ומגבירם באמצעות מגברי ענק, ואז יש תמיד איזה צורר מצוי שייתן דחיפה קלה קדימה, לתהום.
דנים על-פי ההלכה ועל-פי ההלכות גם יחד השורשים ההיסטוריים של נושא הגיוס יוצרים ציפייה אצל קהל נרחב שלא חלה עליו חובת גיוס. מאחורי הציפייה הזו עומדת הבטחה שלטונית. עקרונות הציפייה, ההסתמכות וחובת השלטון לקיים את התחייבויותיו הן חלק בלתי נפרד מתקינות המינהל הציבורי בישראל, אנו חייבים לשבור את הפרדיגמה בכל רבדי החברה, ובכללם בבית המשפט העליון אחרת ניוותר עוד ועוד על פרשת דרכים מסוכנת ומזיקה.
מחובתנו לפתור את הפרשה הזו על-פי ההלכה, או נכון יותר על-פי ההלכות, ההלכות של בית המשפט העליון האוסרות במקרה כזה על כל פתרון שבכפיה, הלכות של בית המשפט העליון שיושיטו ידן לשלום עם ההלכה היהודית, ואז תימצא הפשרה הראויה, ומשיברך עליה בית המשפט העליון, יירגעו הרוחות ברחוב ונצא לדרך חדשה ביחסי הציבורים השונים בישראל.