היהדות הביאה לעולם את האמונה באל אחד ואת "תורת-ישראל" כיסוד חברתי-מוסרי להבטחת הקיום האנושי. תורת ישראל נדחקה בעקבות שתי התפתחויות שגויות: הנצרות והאיסלאם, שסיפרו את אותם "סיפורי-יסוד" בערוץ שונה, אך לחלוטין לא טוב או מוצלח יותר. נראה שבמאה ה-21 יגיע המאבק בין בנות חורגות אלה של היהדות לעימות מכריע ביניהן על ההגמוניה העולמית. להערכתי תוצאתו תהיה שקיעה מהירה של שתיהן (אם ישתתף הבודהיזם במאבק זה, הוא יזכה בגורל דומה). לאחר שוך גלי הצונאמי תופיע תוך שנים עד שלושה דורות גירסה חדשה של היהדות -
תורת אמונה ומוסר חיים - שסביר שתהיה מתקדמת יותר מאלה שאנו מכירים ותעצב את המציאות של המאה ה-22.
במאמרו הנ"ל
1 עורך ד"ר
רון בריימן רשימה טובה - לא שלמה, אך יציגה - של המקרים בהם התעללה ארה"ב בישראל בשם האינטרסים שלה ועל חשבון אלו שלנו. ברוב המקרים למעט שניים, היו האינטרסים האמריקנים שבשמם פעלה הידידה הגדולה שלנו שוליים ולא הצדיקו את הגישה שנקטה. השניים החשובים היו:
"מלחמת יום הכיפורים" - דחיקת רגלי בריה"מ מהאזור נוכח פני איום גרעיני: הישג אסטרטגי גלובלי. בימי אובמה היה זה
האיום הגרעיני של אירן. על הפרק עמדה אפשרות ריסונו והפיכת אירן למעצמה אזורית בשת"פ עם ארה"ב שתבלום את התפשטות רוסיה וסין למרחב המזה"ת ולמזרח אפריקה. על-רקע האימות המתהווה מול סין סביב טאיוואן והמזרח הרחוק כולו, ניתן לראות בכך חלק ממערך הכוחות הגלובליים הפוסט-סובייטי החדש.
ארה"ב של אובמה בחרה בהפיכת אירן (כהמשך למהלכי קרטר השגויים) למעצמה אזורית וניצול מוגבל של האינטרס הפאן-איסלאמי שלה לבלימת חדירה סינית-רוסית לאזור. זאת בתמורה לריסון מוגבל וזמני של תוכנית הגרעין בה עסקה באינטנסיביות, תוכנית שמהווה איום קיומי על ישראל. המהלך האמריקני הזכיר את תוכניתו הכושלת של הנשיא קרטר שהביאה לסילוקו של השח הפרסי ולעליית האיסלאם הפונדמנטליסטי של חומייני לשלטון באירן. ההסכם הסופי עם אירן היווה מעצור זמני על תוכניתה הגרעינית שבסופו היתר מרומז אך מלא להמשיך בה. ארה"ב ושותפותיה במערב החמיצו הזדמנות והסתבכו בתכססנות של אירן שמשתפת כיום פעולה עם סין ורוסיה, אינה מצייתת להסכם ומחוללת אי-שקט אזורי כוללת עם סכנת מלחמה אזורית. ארה"ב, מאידך-גיסא, נותרה קפואה על שמריה באותה מדיניות פסיבית וקצרת ראות כשנוכח תעלולי אירן מפעילה היא את "השפעתה" דווקא נגד ישראל.
בשני המקרים ישראל היא זו שנאלצת לשלם מחיר אסטרטגי משמעותי בנטילת סיכונים מוגברים, שרק מחויבות אמריקנית חד-משמעית וחד-ערכית שנשמרת בקפידה יכלה להצדיק. בימי הנשיא טראמפ הייתה לכך תמורה סבירה, אך בימי ביידן חזר הקו חסר התכלית וההתחשבות של אובמה והשמאל האמריקני, שבינתיים גם הפך להרבה יותר אנטישמי, אנטי-ישראלי ופוסט-ציוני.
בלימת ישראל בצפון, הלחץ להותיר בפועל את חמאס על-כנו והפסקת אספקת החימוש האווירי המדויק (לאחר שארה"ב הייתה מי ש"ניקתה" את מחסני החירום שהוקמו בישראל כמאגרים לעיתות מלחמה, תוך הבטחות שהופרו למלא את החסר) - כולם מהלכי חבלה בניהול מלחמת המגן הישראלית ותרומה בפועל לחיזוק אויביה האזוריים.
רעיון "הסכמי אברהם" שמומש בצורה מבריקה בימי טראמפ, אמור היה להמשך באותה רוח במערך שיתוף-הפעולה הישראלי-אמריקני ולהיות מושלם בקביעת גבולות קבע ברי-הגנה לישראל, בהסדר אוטונומי לערביי איוש ועזה ובחיזוק מעמדה האזורי של ישראל. הכיוון אליו מושכים כיום את התהליך ארה"ב, אירן וחמאס, הוא אנטי ישראלי מובהק. הצטרפות סעודיה למהלך זה על בסיס התנאי של הקמת מדינה פלשתינית בשטחי הביטחון הלאומי של ישראל - היא חבלה ברעיון הסכמי אברהם ומנטרלת במידה רבה את ערכם האסטרטגי האזורי. היא מחלישה את מעמדה של ישראל - אבן פינה צבאית-אסטרטגית בגוש הערבי-ישראלי הפרו-מערבי ומעודדת את מהלכי ההתפשטות והחתרנות של אירן. נראה שאפילו במצרים בה החלו להבין שדרושה התארגנות בנוסח הסכמי אברהם נגד האימפריאליזם האירני, מתרופפת תחושה זו בהשראת השגיאות של ממשל ביידן.
העימות עם ארה"ב הופך למהותי יותר ככל שמתברר שארה"ב מבקשת לנצל את מעשי אירן וחמאס
בכדי לכפות על ישראל הקמת מדינה פלשתינית, שהשליט האמיתי בה יהיה לבסוף החמאס. זהו איום קיומי לישראל ומולו היא חייבת להתייצב באופן ברור וחד תוך חתירה לפירוק הרשות הפלשתינית
שהפכה לסוס טרויאני בארגון הפרו-מערבי האזורי המיועד. מלחמת חרבות ברזל מספקת לישראל הזדמנות להשלים את הסכמי אברהם ברוחם המקורית: התארגנות נגד האימפריאליזם האירני. מדיניות ממשל ביידן מחבלת בכך וללא התפכחותו התהליך יושלם רק לאחר חילופי ממשל בארה"ב
2. זאת ועוד; בעבר היה הלחץ הצבאי האמריקני סמוי ומתון יותר, עתה הוא גלוי ומהותי ומהווה חלק מהתערבות הממשל בעניינים הפנימיים של ישראל, במיוחד בתחום קביעת אופיה היהודי ומהות משטרה הדמוקרטי.
זו כבר איננה חוצפה וגזלה, זהו מעשה עויין של ממש.