בג"ץ קבע לפני כמה שנים בעתירת מפלגת יש עתיד והתנועה לאיכות השלטון ואח' כי על הכנסת לחוקק חוק שוויוני לגיוס החרדים. שנים רבות קודם לכן (רסלר) בג"ץ קבע שהעניין שפיט אך לא התערב בסוגיה, בנימוק שלא נמצא פסול של אי-סבירות קיצונית בהחלטת שר הביטחון. מאז הבג"ץ האחרון מצווה בית המשפט שוב ושוב לקבוע מועדים לחקיקה, הממשלה לא מגישה את החקיקה לכנסת (היו ממשלות שנפלו מהסיבה הזו), החלטת בית המשפט הופכת למרמס וחוק גיוס שוויוני - אין.

סוגיית השפיטות

אבי אבות מדיניות השפיטות בצורתה כיום הוא הפרופסור אהרן ברק אשר לו מיוחס המושג "הכל שפיט" (הוכחש על ידו), בכל מקרה ברק הרחיב את גבול השפיטות שהיה לפניו, לדוגמה, במשמרת שלו דן בית המשפט בסוגיות חוץ וביטחון מסוימות בניגוד לתקופות קודמות בהן כל סוגיות החוץ והביטחון לא חצו את סף בית המשפט.

שפיטות מוסדית ושפיטות נורמטיבית.

בפס"ד רסלר נתן השופט ברק הסבר לעמדתו כדלקמן: "סכסוך הוא שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שיוכרע על-פי המשפט בבית המשפט. סכסוך אינו שפיט מוסדית, אם ראוי לו לסכסוך שלא יוכרע על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט. השפיטות המוסדית עוסקת אפוא בשאלה, אם המשפט ובית המשפט הם המסגרות הראויות להכרעה בסכסוך. השאלה אינה אם ניתן להכריע בסכסוך על-פי המשפט ובבית המשפט; התשובה על שאלה זו היא חיובית. השאלה היא אם רצוי להכריע בסכסוך - שהוא שפיט נורמטיבית - על-פי אמות מידה משפטיות בבית המשפט." במילים אחרות השפיטות המוסדית היא בחינה על-פי הספר - האם על-פי הספר הנושא מתאים להכרעה שיפוטית ואילו השפיטות הנורמטיבית היא שפיטות של כדאיות והאם כדאי לנו להעמיד את הנושא להכרעה שיפוטית. למה הדבר דומה? לפני כמה ימים קניתי פטיש פלדה. על הגיליון למשתמש היה כתוב "ראו הוזהרתם: מותר להכות עם הפטיש על כל חומר, למעט פלדה, כי מכה של פלדה על פלדה עלולה ליצור ניצוץ ולגרום לשרפה". באותו ערב ציפינו לנכדים, והנכדים לא באים אלינו בגללנו, אלא בגלל השניצלים. ההורים שלהם ששומרים עליהם לעיתים רחוקות בשבילנו, כושלים שוב ושוב בהכנת שניצלים ראויים ("זה לא כמו של סבא, לא טעים לי, לא בא לי לאכול"), ולכן אנחנו, הסבא והסבתא, כמעט כמו כל סבתא וסבא הפכנו להיות השניצליה של הנכדים. שניצליה וצ'יפסיה. אני חסכן, לא קונה שניצלים פרוסים, קונה "פרפרים" ופורס לבד, ולפעמים לא נזהר ויוצאות לי פרוסות עבות אותן צריך לדפוק, ואז נזכרתי בפטיש, הסתכלתי בהוראות, והבנתי שמבחינת השפיטות המוסדית, על-פי הוראות יצרן, אין בעיה לדפוק שניצלים עם פטיש פלדה חדש, אך רק כאשר עלתה שאלת השפיטות הנורמטיבית, שאלת הכדאיות, הבנתי עד כמה יהיה מגוחך להכות בשניצלים עם פטיש פלדה, כי אם אעשה כך הנכדים יאכלו את הלב ושניצלים ודאי לא יאכלו, לעומת זאת ג'וני הכלבלב, יחגוג.

ההבדל בין האפשרי לכדאי, בין המוסדי לנורמטיבי

בחיינו הפרטיים אנו כל הזמן מיטלטלים בין האפשרי לכדאי, בין המוסדי לנורמטיבי, אנחנו יכולים לקנות אוכל יקר יותר או זול יותר, אך הכדאיות מנחה אותנו לקנות אוכל המתאים לנו מבחינה תקציבית, ולעיתם רחוקות באירועים מיוחדים לקנות אוכל יקר יותר. ואם בחיינו הפרטיים השפיטות על כל היבטיה היא יחסית קלה, כי החוקים הם יחסית ברורים והאינטרסים הם של ציבור מאוד קטן והומוגני, הרי שבהחלטות ברמת מדינה השפיטות המוסדית היא עדיין יחסית קלה כי היא נובעת מהדין, ולעומת זאת השפיטות הנורמטיבית חייבת להביא לידי ביטוי נורמות לא הומוגניות של חברה הטרוגנית, נורמות של תרבויות שונות שהתקבצו אלינו מכל קצוות תבל, ובמצב ביטחוני מורכב. מעבר לכך הנורמות החברתיות הן דבר דינאמי, מה שהיה נורמטיבי אתמול אינו נורמטיבי היום, לדוגמה בעבר הרחוק לא התערב בית המשפט בנושא הסטטוס של משפחה חד מינית בשל אי-שפיטות נורמטיבית, ולדעתי מדיניות זו של בית המשפט השתנתה.

ההבדל בין קבלת החלטה בתנאי אי-ודאות, לקבלת החלטה בתנאי ודאות.

אני מציע לכם 2 חלופות לזכות ב-10 שקלים: 1) אתם תנחשו עץ או פלי, אני אטיל מטבע, אם ייפול על-פי בחירתכם זכיתם ב-10 שקלים. 2) אני אטיל מטבע, אתם תראו מה נפל ואז תצעקו בקול עץ או פלי בהתאם למה שנפל וזכיתם ב-10 שקלים. במה תבחרו? ובכן התשובה היא ברורה, באופציה השנייה כי באופציה זו אתם זוכים בהסתברות של 100% ואילו בראשונה אתם זוכים באותו סכום אך בהסתברות של 50%, פיפטי פיפטי. אפשר אפילו לומר שבעולם שאיננו מטומטם, בתנאי ודאות אין החלטה, הוודאות היא זו המחליטה בשביל המחליט.

ההחלטה בשני הבג"צים הייתה בתנאי אי-ודאות, החלטה בדיון נוסף תהיה בתנאי ודאות מוחלטת

שני הבג"צים קבעו שנושא הגיוס הוא שפיט נורמטיבית, לא הסכמתי עמם, אבל ניחא, אין בוכין על חלב שנשפך. אך היום אנחנו לא בנקודות ההחלטה, אנו שנים רבות אחרי נקודות ההחלטה, כלום לא זז, ההחלטות האלה תקועות לנו כמו עצם בגרון לא לבלוע ולא להקיא. היום אנו בוודאות יודעים שנושא גיוס החרדים אינו שפיט נורמטיבית כי ניסינו ונכשלנו לאורך שנים רבות. הניסיונות האלה גורמים לנו נזקים לרוב, מקטינים את כמות המתגייסים, מפיחים תקוות שווא בפני המשרתים הקרביים, גורמים לכך שאיננו מחפשים חלופות, מכניסים חוסר יציבות שלטונית מאוד מזיקה, וגורמים לקרע בין מערכת המשפט לשאר מערכות השלטון ועוד ועוד מרעין בישין, והכל כאשר כבר ברור שאנו במבוי סתום, פול גז בניוטראל. כולנו מסתכלים על המטבע שהטלתי על-פי 2 לעיל, וצועקים בקול גדול כמו עדת מטומטמים "עץ" כאשר "פלי" מונח לפנינו במקום לנצח בהסתברות של 100% וברוב כסילותנו אנו מפסידים בהסתברות של 100%. עדיף היה ללכת על אופציה 1 שם לפחות היינו זוכים בהסתברות של 50% ואווילותנו כי רבה לא יכולה הייתה להזיק ב-1. משכך עלינו ליזום דיון נוסף בפרשה, על-פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין לדיון נוסף, תוך שימוש בנימוק של החלטה קשה, החלטה אשר נזקה בל ישוער, והקשיות הזו לא הייתה ידועה במועד קבלת ההחלטה אלא נודעה במועד מאוחר יותר, מה שיסביר את השיהוי הכבד שבהגשת הבקשה לדיון נוסף. בד בבד עם דיון נוסף אשר יוביל לסילוק העתירה, בדרך של מחיקה (ולא דחייה) בתקווה גם בהסכמת העותרים, אנו חייבים להציג לנו, לילדינו, לנכדינו ולבית המשפט במעמד הדיון ובתצהירים שיוגשו במסגרת הבקשה, חלופה מוסכמת לאורך ולרוחב לחקיקת חוק שירות אזרחי לחרדים. אסור לנו להותיר ואקום. עלינו, כאמור, לחוקק חוק לשירות אזרחי חובה מוסכם לחרדים, במסגרת של כמה שעות שבועיות החל מגיל 18 עד גיל 80 ועד בכלל (ובמקרי פיקוח נפש הם יעזבו את הישיבות להציל חיים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע). עלינו להשקיע מרץ רב בהקמתו הדחופה של כוח הצלה לאומי הרבה לפני שתתרגש עלינו רעידת האדמה, רעידת אדמה אשר בהעדר כוח אזרחי מאורגן ומצויד להפליא, תביא עלינו טראומה אשר ה-6 באוקטובר 1973 וה-7 באוקטובר 2023 גם יחד יהיו תינוק לעומתה.