ערב יום ירושלים הבא עלינו לטובה, עיני הרואות את חרפתנו בצפון ארצנו האהובה ואני משפשף אותן בתדהמה. היאך למען השם הגענו למצב השפל הזה בו ערינו נטושות, נשרפות, נחרבות - ואין מושיע? ה"הסבר" הניתן לנו (שייתכן שהיה נכון לפני שמונה חודשים) הוא "בידול הזירות", רוצה לומר, לאחר שנסיים להתעסק עם עזה, נפעל בלבנון.
וכמי שאי אלו שערות לבנות מעטרות את ראשו אני נזכר במלחמה ההיא, לפני כמעט ששים שנה, בה הכריע צבא הגנה לישראל את אויבינו בשישה ימים תוך שאנו משחררים את רמת הגולן, את סיני, את עזה ואת יהודה ושומרון ובראש - את ירושלים עיר האלוהים.
איפה היינו אז והיכן אנו מצויים היום. מצטער אני לומר - הכתובת הייתה ועודנה על הקיר וכל התירוצים אינם משכנעים.
שנים ארוכות מספרים לנו שצה"ל הוא הצבא החזק במרחב, כי ביכולתנו להכריע את כל אויבינו וכי יש לנו היכולת לנהל מלחמה רב זירתית ולנצח בה. כל זה יכול היה להיות נכון - לו רק מנהיגי המדינה ובפרט ראשי הצבא היו עם רוח איתנה כשערכים יהודים בריאים בבסיס הווייתם והם שואפי ניצחון ורצון להשמיד את האויב.
ואילו המציאות היא שמזה שנים אנו קוצרים את פירות הבאושים של מה שהכל מכנים "הקונספציה". אותה תפישה אומללה לפיה אין יותר מלחמות, יש רק סכסוך ואותו יש לנהל בעצימות נמוכה ובהכלה - ניחשתם נכון - כדי להימנע מהסלמה...
התרעלה הזו, מטורללת והזויה, נשתלה במוחות ובהוויית רבים, לאסוננו גם במוחם ובתודעתם של כמעט כל חברי הפיקוד הבכיר בצבא. אלה גדלו וחונכו על ברכי ארגוני שמאל אותם שילבו חכמי חלם טיפשים בעצת גורמים אנטי יהודיים ופוסט ציונים זדוניים - כדי להטמיע בתודעה את עובדת היותנו כובשים בארצנו כאשר הפתרון היחיד האפשרי הוא לסגת מנחלת אבות ולהקים לאויב הנאצי/ערבי מדינה ממנה יוכל לפעול להשמדתנו חס ושלום.
מזה שנים שאנו רואים כיצד הצלחת מיזם זה פוגעת בנו אנושות. שונאי ישראל מרימים ראש, ההרתעה נעלמה כליל, הטרור מכה בנו ואנו משחררים מאות רוצחים בעסקות הרות אסון המגבירות את השכול והאובדן בקרבנו. זאת ואף זאת, בהעדר רצון ו/או נכונות להילחם, לתקוף, להשמיד ולנחול ניצחון - אנו נחלשים ומוחלשים, סוג של קיבעון משתק.
ואז הגיע אסון שבעה באוקטובר כמוהו לא חווינו מעולם בארצנו, כזה שפרעות תרפ"ט מחווירות לידו, האסון הגרוע והקשה שפקד את עמנו מאז השואה במאה הקודמת.
בעזה אנו מדשדשים כמעט שמונה חודשים. עשינו הרבה אך אנו מאוד רחוקים מניצחון. בלבנון אנו מושפלים ומוכים, השם הטוב ירחם על בניו הרואים את הבלתי יאומן מתרחש מול עיניהם ממש. עשרות אלפי ישראלים עקורים חודשים ארוכים מבתיהם. שממה אוחזת במרחב עצום וביישובים רבים מספור. חורבן והרס של אלפי בתים במצטבר ובימים האחרונים שריפות ענק הנצפות למרחוק כאילו כדי לפרסם ברבים את הבושה הנוראה הזו, קשה מנשוא - עשרות אלפי דונמים מפויחים יעידו. והעיניים שהיו נשואות אל מנהיגי האומה וראשי הצבא כבויות, מושפלות, כואבות ודומעות.
נס גדול אנו חווים שכן נוכח כל מה שתואר היינו אולי מצפים למפולת כללית ולספקות כבדים באשר לעצם יכולתנו לקיים את הבית השלישי. במציאות אנו רואים שקם כאן דור של מנצחים. רבבות חיילים התייצבו כאיש אחד למשימת ההגנה על המולדת. אלפים של גיבורים ומעשי גבורה רבים מספור. אזרחים יצאו להגן עם סכין ביד, לעתים אקדח, אפילו בידיים חשופות - כל זה באותו יום ארור בו טבח בנו אויב צמא דם, מפלצות נאציות ערביות שבצעו בתאוות רצח סדיסטית שאין כדוגמתה מעשי זוועה שקשה אפילו לתארם.
הכוחות בעם מצויים ופועלים אך בקרב הפיקוד הבכיר של הצבא (אותו צבא שדאג כל הזמן לחסום מפקדים התקפיים, מקוריים וחדורי רוח קרב יהודית) נעדרים היוזמה, הכישרון, היצירתיות, ההתלהבות ובעיקר הרצון להפליא מכותינו באויבים, להשמיד למגר ולכלות, והעיקר - ל נ צ ח. מראה היישובים החרבים בצפון ארצנו ושריפות הענק השורפות מאות אלפי דונם מהווה ראיה חותכת לחידלון ולחוסר היכולת המאפיינים לאסוננו את הפיקוד הבכיר בצבא כמו גם חלק מההנהגה המדינית.
בעזרת השם ובגבורת בנינו נצא מן המצר הזה ונצלח את המבחן הקשה בו אנו מצויים. לאחר מכן עלינו, העם, לוודא שמה שהיה לא יהיה עוד!